הזיכרונות הכי יפים, מכל תקופה שהיא, נהפכים לכואבים יותר ויותר.

אני מוצפת געגועים למשפחה שלי, עכשיו יותר מתמיד. כל שנתיים שלוש זו הייתה התקופה של קניית הכרטיסים, החוסר רצון לעזוב לחודש, ההפנמה וההסכמה, האושר לראות את המשפחה שלך. לא השנה.

איפשהו בשמיני לאוגוסט, אמא שלי תזכה לקבל את החיבוקים האוהבים מסבתא שלי, אימה, בזמן שאני ואבא שלי, כנראה כבר נהיה בבית.
בימים שאחרי, היא תזכה לשבת איתם על כוס תה בבוקר, כמו שתמיד נהגנו, ותספר על כל מה שהשתנה בזמן הזה. היא תשאל שאלות, תתעניין במתרחש, הן יענו לה, ישאלו יחקרו, איך הבת? איך הבעל? חיבוקים, התרגשות ושמחה לראות אחת את השנייה לאחר זמן רב כל כך. כל אלה אותם החיבוקים שלא אזכה להם במשך יותר מארבע שנים. כי אין לנו כסף.

אח"כ, אמא תזכה לעלות לקבר של סבא. להניח פרחים על הקבר כסימן לפרידה, לגעגוע, לאהבה הלא נגמרת ולזיכרונות הכי טובים, בזמן שאני אהיה לי פה, בארץ לבד נפשית, אך לא פיזית. תיכננתי לכתוב על כך, על הרגשות והמחשבות בקברו, במקום שרק אזכה לדמיין.

אני אדמיין מה קורה בזמן שהם שם ואני פה, מה היה קורה אילו כל התוכניות שאני ובת דודתי תיכננו היו מתגשמות: ההליכות והטיולים, האושר, החיבוקים, הסודות, השקרים, הבנים, היציאות, הדברים הקטנים שרק היא ואני חולקות... ולא אף אחד אחר.

זה היה הקטע שלי ושל אמא שלי. רק אנחנו, ביחד בטיסה לאוקראינה. הסיבובים בדיוטי פרי, הסלט במקדונלס שהפך למסורת, מיליוני התמונות, ההתרגשות, הטיסה, הנסיעה הארוכה לכפר הקטן, הטיולים, הים, התה בבקרים ובערבים עם פרוסת לחם וגבינה, התמונות הישנות, הזיכרונות... ועוד ועוד.

בזמן שהיא תחווה את כל זה, אני אהיה פה. אאפה לה עוגיות לקראת חזרתה, אחייך ואשמח לראותה למרות הטינה שאולי אשמור לה כל חייה אם בגללה לא אזכה לראות את סבתי יותר.

אני רוצה לעצור את הזמן ולהמשיך להאחז במה שיש. אני לא בסדר עם שום דבר שקורה, למרות הרושם ההפוך.

הכל מבולגן.