ביום ראשון שכבנו במיטה, הרגל שלי מסובכת בין רגליו ורק הבגדים מפרידים בינינו. אנחנו מסתכלים זה לזו בעיניים ואני לא מאמינה שאני והוא בכלל בסיטואציה הזאת ביחד. "אני לא רוצה לכבות את האור רק בשביל שאני אוכל להסתכל עלייך", הוא אומר ואני קצת נמסה מבפנים. 

"אני אוהבת אותך", אני אומרת ועולה עליו, ושוב רק בגדים מפרידים בינינו שאפילו לא ירדו במהלך אותו היום. אולי רק באחוז קטן התכוונתי למה שאמרתי בכל מילות האהבה, אבל הרגע הרגיש נכון, והוא היה כל כך נכון אז האמנתי וכך גם הוא השיב באותן המילים. 

"פולי שלי".

ביום למחרת הכל כבר היה שונה, השיחות לא היו אותו הדבר והמרחק הנפשי גדל ביחד עם המרחק הפיזי. לא ניהלנו אף שיחה בימים שבאו לאחר מכן, למרות שהוא אמר שכלום לא השתנה וששום דבר לא יהרס.

הוא נלחץ. כך הסתבר במהלך אותם הימים, ואני לא מבינה מאיפה הסיק את המסקנות אותן הסיק בלי שהיה לכך ביסוס ממני. עד אותה התשובה הימים הרגישו כמו נצח. כל דקה התרסקו לי השברים לאבקת לבבות מגעילה ואני לא הבנתי איך ממשיכים משם. אם הוא רק היה מכיר אותי הוא היה מבין שהטענות שלו אינן נכונות במיוחד כי האהבה הראשונה באה מהצד שלו בכלל.

כל סימני השאלה עשו הסבה לסימני קריאה, ולמרות שכל כך לא אכפת לי אם נדבר יותר, אני לא מפסיקה לחכות לרגע שבו הוא יפסיק להלחץ וישלח הודעה.