זאת שורה של אבני דומינו או מגדל קלפים מפואר, זאת דחיפה קטנה או רוח ארורה שמפילה הכל, כך או כך נפשי מתערערת. כל דחיפה קטנה וסטייה מהמסלול זורה תוצאות הרסניות,ומוחי קורס אל רובדי השנאה, האשמה והכאב, ומדרדר לאט במידרון הייאוש.

קשה להניח את אותם האבנים או הקלפים חזרה אל מקומם ולקוות שלא יפלו חזרה.

מאסתי מהחיים, מאסתי מהכל והדברים לעולם לא ניראו כאלה חסרי חשיבות.

אני רוצה להעלם כלא הייתי, ואני לא רוצה שיתגעגעו אליי.

הגעגועים, הכאב, והאכזבה דוקרים לי את הלב. 

אני מוצפת בזכרונות מכל תקופה בחיים שלי, שמכאיבים לי נורא עכשיו ואני רוצה לברוח אבל אני רק טובעת בעצב של עצמי.

לשום דבר כבר אין משמעות...