בכיתי את כל האהבה החוצה עד שנסחט הלב מהכל, ומאז לא הרגשתי כלום; שום פיסת אהבה או רצון או תקווה או געגוע, אפילו לא עצב או כאב, עד ששמעתי את השיר הזה והוא החסיר בי פעימה ומאז לא הפסיק להתנגן באוזניי כי קסומה בעייני ההרגשה הזמנית של רגשות אוהבים
הקירות הכחולים אינם משתנים אף על פי שאני בוהה בהם בעינים שונות כל פעם. לרוב מבעד הדמעות, ולפעמים מבעד הכלום, כאשר רק הכאב נמצא שם במלוא האחוזים, אוחז בגעגוע בציפורניים חדות ומרסק לי את בית החזה לשברים.
הקירות רואים הכל אבל לא מרגישים כלום, כל כך הרבה קורה פה במבט שני. במבט ראשון אין כלום, אך במבט שני אני גוף של פקעות ריגשיות ממוטטות במצב שבין כאב, געגוע, אהבה מרוסקת ומוות של מה שהיה 'אנחנו'.
אני מאבדת את זה לאט.
רק קירות כחולים נותרו ולא שום דבר אחר. הראש משדר בלופים מילים כואבות שנאמרו בעת להט, הלב מצייר תקוות יפות ותרחישים שיכלו לקרות, והזיכרון רוקד לו על הכאב של מה שהיה ולא יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
