דיי.
אני רוצה לקחת את הגוש המגעיל הזה מהחזה ולהקיא אותו עד שאני אשכח שכל מה שקרה קרה בכלל,
ואני רוצה פשוט לשכוח הכל,
ולתלוש לעצמי את הלב כדי ששום דבר לא יכאב יותר לעולם,
ולהפסיק להיות כל כך נאיבית ומפגרת שמאפשרת לו להרוס אותי כל פעם מחדש,
ואני רוצה לבכות עד שכבר לא שלא יהיו יותר דמעות כדי לא לבכות אף פעם,
ולישון. להתחבא מתחת לשמיכה ולא לקום יותר.
למה זה פשוט לא עובר?
אני פשוט שונאת את עצמי יותר ויותר עם כל שנייה שעוברת,
ואני לא מבינה למה אני כל כך דפוקה שאני אוהבת אותו עד שאני פשוט שונאת אותו 
על כל מה שהוא גורם לי להרגיש. 

פעם הכרתי בחור עם חיוך עד השמיים שצבע את החיים בצבעים הכי יפים שהעולם הכיר,
כזה שבעזרת מבט אחד פשוט גרם לעולם להטשטש ולסביבה להיעלם.
פעם הכרתי בחור שאמר לה שהיא אהבת חיו והבטיח הבטחות שהם יכבשו את העולם,
כזה שנגע ברכות ואהב בתשוקה, וכך הפך את עולמה לעולמו אבל רק כמעט. 
פעם הכרתי בחור שלימד אותה לחיות ולהאמין שהמחר יפה יותר,
כזה שקישקש מילים יפות על דפי ליבה ופרש דפים מלאים בתמונות ענקיות על רחבי ההגיון.
פעם הכרתי בחור שהיא חשבה שכוחו הרב יעזור לה לנטוע את השורשים שבהם ליבה חפץ,
כזה שיתן להכל משמעות ויעזור להתגבר על פני מכשולים ויוביל אותם בדרכם המשותפת.
פעם הכרתי בחור שעם בוא הזמן הפך את המציאות חזרה, וגרם לשעון לתקתק,
כזה שהשאיר אותה קרועה בין הרגשות לבין ההיגיון, אבודה בדרכי החיים, מחפשת תשובות בדרכים ללא מוצא.

פעם הכרתי בחור שרק את ריחו אני זוכרת,
כזה שכבר הפך לצללית דהויה ומעורפלת שמעשיו, תנועותיו וקולו הפכו לתעלומה שאין הזמן יכול יפתור. כזה שהפך לרק שריד קטן-גדול במעמקי הלב והזיכרון.
פעם הכרתי בחור שאותו אהבתי יותר מאת החיים, יותר ממה שמילים ומשפטים ושפות יוכלו לתאר, לא "בגלל" מי שהיה אלא "למרות",
כזה שעכשיו אני כבר כמעט ולא, והוא כבר לא ימצא מישהי שתאהב אותו כך.