אני מרגישה שאני מדרדרת במדרון תלול עד שלא אאבד זאת לגמרי. אין דרך להמלט, עד שלא אבין זאת לבד. אני צריכה לברוח ממך כמו מאש, אבל אני לא אחדול מלהתקרב אלייך עוד ועוד עד שלא אכווה ממך. זה ממכר החום הזה ממך והיחס שאני מקבלת לשיחה ספורה, קשה לי לא להשאב להרגלים הישנים האלה בלי לתהות שאולי ידידות היא משהו שאפשר להציל, שאולי זה יוביל לאני לא יודעת אפילו מה. התחושה הזאת ממכרת, ההרגשה הזאת ממכרת. דיברנו רק קצת וכבר אני מרגישה מה שאני לא צריכה להרגיש. אני לא רוצה להתמכר לזה, אתה רע לי.
You know I can't read between your quiet lines your rhythmic words your little rhymes I wish I could you know I wish I could you know So cut it out
זה מצחיק לראות עד כמה החיוך הזה נשבר, עד כמה אני יכולה לנסות לחייך את החיוך הכי יפה, הכי גדול והכי מלא שיניים שאני יכולה, אך הוא לא ישתווה לחיוך שחייכתי אלייך ואיתך. יש שם משהו שנסדק, בצורת אושר שברח, בתחושת הפיספוס שהותירו חותם ענק על מי שאני עכשיו. אני מחייכת בתמונות רק כדי לראות אם נשארו שרידים ממי שהייתי איתך, מהאושר הממכר הזה שהתבטא בכל חלק בי, זה החלק שאיננו כבר, שאיני מצליחה לשחזר יותר.
האהבה המגעילה ביותר היא האהבה שמחברת שתי נפשות ביחד, שקושרת שני אנשים שונים לישות אחת, כזאת שמעצימה כל רגש אפשרי ולוקחת אותך למקומות שבחיים לא תיארת להגיע אליהם, אהבה שאם לא נלחמים עליה, נקרעים לפיסות קטנות, כי מת חלק ממך, ואז אתה הופך לשבר הכי גרוע של עצמך, לחלקים קטנים של ישות לא שלמה, ומגדל חור שחור גדול במקום שממנו אהבת כמו שלא תיארת בחיים.
והיום היה לי קצת קשה לנשום. אני מבינה שכבר הקסם לא יחזור, ואפילו לא הזיקוק בלב, שכבר לא ארגיש איך הלב מחסיר פעימות מרוב אהבה או התרגשות, וכבר לא אוכל לאהוב בצורה הכי פשוטה, ללא גבולות ופחד.
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אני רק יודעת שככה עדיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
