תמיד שנאתי שינויים,סלדתי מהם ויותר מזאת,פחדתי מהם.
הייתי עסוקה רוב הזמן בשימור המצב הקיים ובשליטה עליו. השינויים תמיד עירערו את האדמה אשר פסעתי עליה, לכן קיבעתי את חבריי,
הנצחתי את אהבתי, שמרתי על משקלי, ודאגתי למקומי.
לכן גם בכל רגע רע, נפילה, שיברון, הידרדרות וקרירות-התגעגעתי- למיכה או כמו שאהבתי לכנותו,זאייה; ולפנימייה,לחדר אוכל, ללובי, לאילנה,לבנות...
אבל במיוחד לזאייה, תמיד חזרתי לאותו מקום מוכר, לזמנים שבהם אהבתי,לזמנים מאושרים,לזמנים תחת שליטה,הייתי חוזרת לדירה בוכה, כולי תחת טירוף והתנשפויות ואמא הייתה שואלת "מה?"
-"אני אוהבת את מיכה זה מה"
והיא הייתה צוחקת ואומרת "זה לא אותו שאת אוהבת,אלא את עצמך כשהיית בחיכו"
מגיעים זמנים שצריך לדעת לעמוד על הרגליים בזכות היותך אתה עצמך ולא בזכות הדברים שעשית למען אדם אחר, אבל איך עומדים על הרגליים בזכות
אני עצמי אם אין לי שום שמץ של מושג מי אני?
לכן הגיע כל תהליך החיפוש העצמי הזה, שאני חייבת להודות שגלל המון המון עליות וירידות, באמת רגעי דכאונות קיצוניים ורגעי אושר נדירים:
שינוי- החלטתי לקבל אותך.
ישנם שינויים שמקבלים אותם,מאמצים אותם, מחליטים לקבל על עצמנו בשל הבנה חותכת שזהו המצב הנכון ביותר בשבילך.
קיבלתי שינוי זה תחת פנים יפות, התמודדתי עם המון אומץ, זה היה הדדי לגמרי בין לי הפנימית ללי החיצונית-לי השיטחית ולי הריגשית.
המצב ה"קשה" שלי תמיד הזכיר לי,בצורה מוגזמת כמובן וללא שמירה על פרופורציות את דקסטר,בסוף עונה 4 תחילת עונה 5 כאשר איבד את אישתו
ריטה,אשר נרצחה על ידי טריניטי- ריטה הייתה היחידה שהצליחה לכבוש וחדור אל דקסטר האטום,ונקלחה מחיו.
להבדיל משאר מצבי הדיכאונות שלי,הייתי מלאת מוזה,המון ציורים מילאו את חדרי,אך שום ציור לא סיפר סיפור אהבה כל שהוא,היו בין השאר ציפורים,
ירקות, ילדות קטנות בתוך חלקי פאזל...
הרבה פעמים עמדתי להישבר,לעלות על רכבת ולנסוע לאן שהלב יקח אותי.
להרים את השפורפרת לפשוט לתת למילים להישפך ממני.
אבל קיבלתי על עצמי את השינוי ותיאמתי אותו עימי, אני לא יכולה לקרוא לזה התנזרות שהרי זו כוללת בייסורים עצמיים,
אך אני מרגישה מין...קסם.
ללא ניקוטין,ללא אלכוהול,ללא סקס,ללא בשר או כל מוצר מן החי.
אני לא בטוחה שאני מסוגלת להסביר איך הצלחתי להשתלט על עצמי בצורה שכזו, אך זה ממלא אותי גאווה ואומץ להיות מסוגלת לכתוב על כך בפעם
הראשונה. אני מרגישה חזקה, אני לא מרגישה צורך להיות נתונה לחסדיו של אדם אחר. אני לא מרגישה צורך להיות במיטתו של גבר או אישה אחרת ולהרגיש את מגעם.
איך?
יוגה,חלב סויה,טבע,ריצות,מוזיקה וקצת ידידים.
הייתה לי נטייה להגיד אהבה אמיתית בתור חד פעמית ונצחית,בתור משהו שקצת מקביל לסמים,מן אובססיה אשר או הורגמת אותך או ההרגשה הכי
מדהימה שחווית בחייך,או דייסה של שניהם. אני עדיין מאמינה באהבה נצחית וחד פעמית כמובן, אך למדתי לאהוב ולקבל את עצמי כך שהחלק הזה
שהיה לי כלכך חסר בי התמלא בזכות עצמי.
למרבה האירוניה כשיוצא לי לדבר על הטיבעונות וההתנזרות ממין אל יד אנשים התגובה היא "את צריכה פסיכיאטר"
דווקא עכשיו אני צריכה פסיכיאטר? הרי היו לא תקופות משוגעות בהחלט,של התפרפרות על הרצפה מרוב בכי,חתכים או דרכים אחרות לנקז מעצמי
דם ותחושת אנדרנלין, צריכת אלכוהול מטורפת, חקירה אובססיבית של אקסים שלי.
וכעת, כשהכוונות שלי טהורות מכל טירוף, המיינסרים צועק "פסיכיאטר",קצת מצחיק.
חברייייייייייייייייייים! בין הדברים האהובים עליי הם שאוורמה, עוגות גבינה, וודקה או משיכות מטורפות ומיניות בשיער.
אבל כעת,אני לא מרגישה צורך והיכבלות לצרכים הפרימיטיביים הללו, וכן YOLO וזה, אבל אם אתה באמת חיי רק פעם אחת, למה לא למצות את עצמך
עד הסוף,לחיות עם האדם שאותו אתה אוהב, לתת לחיות לחיות,להיות אופטימיים ולנשום אוויר צח- אני יכולה להשיבע שכל החושים שלי התחדדו בזמנים
אלו.יש אנשים שמעבירים את כל החיים שלהם בלי לחוות אהבה אמיתית,ומתחתנים ומולידים ילדים על אדם חביב ואהוב באותו הרגע.
אז בנימה אופטימית זו,אני יכולה לסמן קו על חלק האהבה הניצחית בחיי ולשם שינוי להיזכר ולחייך.
ובנושא אחר, כעת סרטן השד אצל נשים בישראל קיים אצל כל אחת משבע וחצי נשים לעומת אחת לתשע בשנה שעברה- 90 דקות של הליכה או
ריצה ביום מורידה משמעותית את הסיכון לחלות בסרטן השד בפרט- ואכילת ברוקולי בכלל-מורידה את הסיכון לחלות בסרטן ומחלות זיהומיות
ודלקתיות אצל נשים ואצל גברים, אז תהיו בריאית חבריי :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
