שלום,לא כתבתי כאן כלכך הרבה זמן..ופתאום התמלאתי געגוע..
היום אני בסדר..משתדלת להחזיק מעמד מול כל הקשיים..ואני חוזשת שאני מתמודדת לא רע בכלל..
היום המשקל שלי הכי גבוהה שהיה מזה הרבה חודשים עם לא שנה,
אני פחות מחושבת מבחינת הקלוריות,פחות בוכה על המשקל ופחות חושבת על אנה במהלך היום.
התחלתי טיפול שניקרא "12 הצעדים"
משפט אחד בטיפול ובספר תפס אותי לגמריי.
"הודנו אנו שאנו חסרי אונים אל מול האוכל,שאבדה לנו השליטה על חיינו"
אני לא חושבת שאני בריאה,אבל ללא ספק,להודות בבעיה,זה חצי מהפתרון.
אני יודעת שיש לי בעיה,היא מתפרצת ,באה והולכת..
אבל למען האמת אני יודעת שאני עוד חולה..אני פשוט רוצה יותר מתמיד להחלים כבר.
לפניי יומיים הגיעו לבית הספר שלי חבר'ה ממדא,הם הגיעו כדי לספר לנו על עבודתם,במהלך הפגישה איתם אמרתי שמדא הצילו את אבא שלי לפניי כמה חודשים.היסתבר בסופו של דבר,שמי שהעביר לנו את כל ההסברים,היה אותו אחד שטיפל באבא שלי.
ההתרגשות שהיית לי באותו רגע לא ניתנת להסברה..העניים התמלאות דמעות ולא ידעתי איך אפשר להודות לו.
אז כן חבר'ה מפה לשם..חודש הבא אני מתחילה להתנדב במד"T :) אחלו בהצלחה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
