הם יושבים על הספסל בסוף הרחוב, עוברים את הכביש , יושבים בפינת הכיתה, הם בכל מקום מסביבנו.
והם יושבים שם , מתבוננים.
אתה עובר לידם בלי לשים לב, בלי להעיף מבט.
אלה האנשים השקופים, הם שם ולא שם, אלה אנשים שאיבדו את האמונה בעולם שלנו.
אנשים שנשברו , אנשים שהם לבד, לא מבחירה ,זה פשוט, שאנשים אכזבו אותם .
לפעמים אם באמת מקשיבים אפשר לשמוע אותם צועקים , בלי מילים, וכשאף אחד לא מסתכל אולי גם בוכים.
הם אומרים לעצמם שתמיד יהיה ככה , כי העולם הוכיח להם עד כמה הם לבד.
יש ימים שאני עוברת ברחוב ומידי פעם נתקלת באחד מאותם אנשים , האנשים השקופים, אני מסתכלת עליו לכמה רגעים
ואני מבינה שאם אתקרב מספיק קרוב,
או אדבר ,ברגע אחד ,אני אגלה שהם בכלל לא שקופים, שכל אחד ואחד מהם מלא צבעים.
אז אני מצטערת על אותם אנשים ,מה עברו בחיים ,מי אכזב אותם או שבר אותם, מי גרם לאותם אנשים מיוחדים, להיראות לי שקופים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
