אני שונאת את השקט הזה , הוא גורם ללבד הזה להרגיש כל כך בודד...
אני מנסה להזכר ברגעים בודדים יותר מהרגע הזה ולהתעודד שגם הוא עובר. אני שונאת שזה בה בתקופות שחודש אחד אין לי רגע לבד ואחריו מגיע שקט ,כזה שעוטף אותך שחודר וגורם לי להשתגע, או שאני כבר משוגעת...
אני מרגישה שדווקא עכשיו שאני מתחילה להיפתח ולהיות אני האמיתית, הבוטה הבועטת אנשים מתרחקים, מה שהם אהבו יותר את הגרסה העדינה והשותקת שלי? כי אני שנאתי אותה, את כולה, את החולשה, העדינות ,החוסר ביטחון והחוסר אונים, נמאס לי להקטין את עצמי, ולתת לאחרים לגיטימציה להקטין אותי.
שמתי על עצמי כל כך הרבה חומות שאני כבר לא בטוחה מי אני האמיתית ....
איך הפכתי לכל כך כועסת וצינית ומתוסכלת , על מה כבר יש לי לכעוס , הפכתי לבן אדם לא נעים לסביבה ולמען האמת גם לא כל כך לעצמי, לא פלא שכולם בורחים, אבל אני לא יודעת מה לעשות עם כל הזעם הזה....
בא לי להשתכר ושכל הכאב והזעם הזה יעבור, וגם הלחץ הזה שיושב לי על החזה וחונק אותי .....
bitter over someone. Setting fire to our insides for fun
בבלוג זה
בכל הבלוגים
