כשאני עצובה אני אוכלת.
זאת ממש לא בעיה לדעת מתי אני עצובה או מתי רע לי, אם זללתי חצי מהארון וחצי מהמקרר סימן שרע לי.
הבעייה היא שרע לי כבר יותר מידי זמן.
חשבתי שלעבוד יעשה לי טוב, אז לקחתי 2 עבודות כדי להיות עסוקה ולהעסיק את הראש שלי, אבל טעיתי.
יצרתי מצב שפשוט רע לי בעבודה אחת [בית קפה] והיא גם לפעמים באה על חשבון העבודה שאני אוהבת [בייביסיטר].
התחייבתי וקשה לי, פשוט קשה לי לעשות צעד ולהתפטר.
אשקר אם אגיד שאני נהנת בעבודה ושטוב לי. כי רע לי. אני לא אוהבת את האוירה, לא את הבוס.. ובכלל לא נהנת לבוא לשם.
נוצר לי עומס אדיר ואני בכלל לא מרגישה בחופש.
יותר רע לי מבזמן בצפר. אני מרגישה ממש בודדה. מזמן לא ראיתי אפחד מחבריי. היום הם קבעו לסרט, ופשוט לא בא לי ללכת.
גם המרחק מעצבן אותי [אם לא צייניתי זאת בעבר בבלוג, אז כן, עברתי בתחילת שנה לעיר אחרת, אבל נשארתי בבית ספר הישן ועם החברים הישנים], וגם העובדה שאני פשוט דוב מהלך וממש לא בא לי להיראות בציבור ככה. כל כך השמנתי בזמן האחרון, ואני פשוט לא מצליחה לרדת.. צמתי לפני יומיים. אבל מה זה עזר?! גם ככה חזרתי לאכול כמו פרה. בקיצור אין כאן באופק אף אחד שיבין אותי.. לא סיפרתי לאפחד על התקרית עם הבוס, ואני גם לא מתכוונת. בכללי לא דיברתי יותר מידי זמן עם אנשים על מה שבאמת עובר עליי. אני מרגישה שאני צריכה איזו כתף, משענת להיאחז בה.
בכל אופן, התייעצתי עם אבא שלי לגבי פיטורים, רציתי שיעזור לי לנסח מייל לבוס, אבל הוא טוען שהכי טוב לעשות זאת מחר במשמרת פנים מול פנים- אני מסכימה איתו וכמובן שהוא צודק. פשוט איך שאני מכירה אותי אני אשתפן ולא אעשה את זה.. הרבה יותר קל לי לעשות דברים בכתב. בווטספ, במייל. לא בטוחה אם רק אני ככה, או בכלל כל הדור הטכנולוגי הזה. בכל אופן באמת שהייתי שמחה לדבר עם מישהו מכאן בווטספ\ במייל. מישהו שבאמת מכיר אותי ויודע את כל הדברים עליי שכתבתי פה בבלוג. לכן החלטתי לפתוח מייל במיוחד עבור מטרה זו. אשמח אם מישהו מכם ישלח לי מייל וכן יפיג מעט את הבדידות שאני נמצאת בה, ואולי יתן לי מעט עצות.. אז המייל שלי הוא זה: [email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
