אני מיואשת. מיואשת מהמגעל האכזרי הזה של הפרעת האכילה שלי.
עברתי אתמול אחורה וקראתי את הבלוג שלי מההתחלה [לא כל כך הרבה פוסטים אבל בכל זאת] ופשוט מצאתי בין השורות ילדה דיי מסכנה. הפוסטים פה מבטאים את הרגשות האמיתיים שלי. אני כותבת כאן תמיד אמיתי וישר מהלב. ומהשורות עולה המון צער, כאב, אשמה וחוסר אונים.
היו לי תקופות לא קלות בחיים גם לפני השנה הזאת, ולפני שהתחילה לי ההפרעה עם האוכל. למשל כשאיבדתי חברות קרובות, כשמישהו קרוב אליי נפטר, כשנשבר לי הלב.. מה שמאפיין את כל התקופות האלו, זה שהן נגמרות, אפשר לצאת מהן, הזמן עוזר. לעומת זאת, הפרעת אכילה זה כרטיס כניסה לתוך רכבת שאין לה סוף. את יכולה להיות הכי למעלה, להרגיש את הרוח, להיות ב"היי" ותוך שנייה לרדת ירידה מהירה, חסרת מעצורים וחסרת רחמים. ככה לופ ועוד לופ כל פעם מחדש.. בלי דרך לעצור את זה. את רודפת אחרי שליטה כשבעצם כל הזמן הזה כל מה שאת, בין אם את צמה, אוכלת או בולסת, את תמיד במצב של חוסר שליטה. כי תמיד מנהלות לך את הראש המחשבות המשוגעות האלו של ההפרעה. את משועבדת להשתקפות המראה בחדר שלך ובשירותים, למשקל, לכפתור של הג'ינס, לתמונות של דוגמניות במחשב, ממששת את העצמות שלך, מעבירה יד על הבטן, מנסה להקיף את הירך ואת הזרוע, משווה את עצמך כל הזמן לבנות אחרות [גם אם הן הרבה יותר צרות ונמוכות ממך] את עבד להפרעה שלך. את לא רואה וכנראה לא תראי אוכל כדבר נורמלי כשאר האנשים שלא לוקים במופרעות הזאת.
אני מתה לצאת מזה .. באמת. מתה לברוח. כבר לא אכפת לי יותר מכלום. אני פשוט מרגישה אומללה, אני מבינה כמה קשה התקופה הזאת, כמה ההפרעה הזאת רצינית ומשמעותית, וכמה היא רק פרטית שלי. אפחד לא מנסה למשוך אותי מפה, כי אפחד לא מודע. ומיותר לציין שרק מי שעובר את זה או חווה את זה יכול להבין מהי באמת הפרעת אכילה. לאכול כשאת לא רוצה, לאכול עד שבא לך להקיא ואז לכעוס על עצמך כל כך.. להרעיב את עצמך, לא לאכול שלושה ימים רק כדי לראות מספר נמוך יותר על המשקל, רק כדי לגרום לדימוי העצמי שלך ול"אהבה" העצמית שלך לגדול קצת. רוב הזמן את פשוט תרגישי כישלון, כי הציפיות שלך רחוקות תמיד מהמציאות, לפעמים אפשר להשיג אותן ע"י עבודה מאוד קשה, לפעמים בכלל לא.. וגם אם תשיגי את מה שרצית, כשכבר תשיגי את זה, זה לא יהיה מספיק לך. כל מה שאת עושה זה התעללות עצמית, כלפי חוץ ומראייה שיטחית, זה נראה שאת בוחרת את זה, שאת מחליטה ועושה כי ככה את רוצה. אבל מי שיבין עיניין, יראה, שאין פה עיניין של בחירה, יש פה עיניין של פגיעה עצמית -מודעת או לא- מדובר כאן בחוסר ביטחון ושנאה עצמית בעוצמות גבוהות מן הממוצע. מדובר כאן בסוג של כח שמשתלט עלייך. את לא נהנת מזה. בהתחלה תחשבי שכן.. שאת נהנת לצום, לרעוב, וכמובן לרדת במשקל. שאת נהנת מזה שאפחד לא יודע מה עובר עלייך, שאת בתוך עולם משלך, שאת שונה ומרוחקת מכולם.. אבל האמת המרה היא שאת סובלת מכל רגע. שאת חולה. וזאת לא מחלה שאת תקחי תרופה ותבריאי. זאת מחלה שתלווה אותך הרבה זמן, אולי נצח.. זה כבר חלק ממך: ההפרעה תרחיק אותך מחברים, ממשפחה, תדרדר אותך בלימודים, תחליש אותך, תפגע לך בבריאות, תקח ממך מקום למחשבה, למעשים, את תוותרי על פעילויות רבות רק כדי להשתעבד ולהתמסר לה עוד קצת.. והגרוע מכל היא תקח את כל מה שהיית פעם, לפני.. ותרחיק ממך. היא לוקחת אותך בלי רחמים ובלי באמת לשאול.
כשפתחתי את הבלוג הזה לא תכננתי או רציתי שזה יהיה בלוג על הפרעת האכילה שלי או על דיאטה או על הרגלי אכילה. פתחתי רק בשביל לפרוק קצת. אבל זה מה שקרה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
