ברירת מחדל

אני רגילה להתאכזב מאנשים, התרגלתי.  היחידה שלא התאכזבתי ממנה לגמרי זאת טל, ואולי זה כי אני פשוט מכירה אותה כל כך טוב שהיא לא מפתיעה אותי. 

אבל כל שאר החברים והחברות שהיו לי בשלוש שנים האחרונות היו כל כך זמניים, וכל כך חולפים שאני מתחילה לפקפק בקשרים אמיתיים.

אולי זה באשמתי, אולי יש לי ציפיות גבוהות מידי מאנשים, ואני צריכה להבין כשהם עושים משהו שפוגע בי.. 

בסך הכל הבעיה היא כן בי. כל פעם שאני מתחברת למישהו חדש בראש לי הבן אדם הזה כזה מושלם שאין מקום לטעויות..

"היא לא כזאת, היא בחיים לא תעשה לי דבר כזה..." והופס, היא עשתה!

הזהירו אותי מהאכזבה שכיבכול אמורה לבוא מגל, שכרגע היא בין האנשים הכי קרובים אליי. 

אני נזהרת וגם לא. אני ממש רוצה לקוות שזה ישאר טוב לנצח, ממש כמו שזה עכשיו, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי, וזה לא בגללה ולא בגללי

פשוט ככה החיים פועלים ואולי זה גישה פסימיסטית מידי אבל זה משתלם; כי ככה האכזבה יותר קטנה