ברירת מחדל

אמא שלי מצאה לי הרגע קופסה של קאמל בתיק.

היא לא כעסה עליי יותר מידי, היא לא הענישה אותי, אני מניחה שזה כי היא די יודעת שאני מעשנת.

מה שאני שונאת זה איך היא תמיד מוצאת את הנקודה הרגישה שלי, והיא עשתה נאום ארוך כזה של תאהבי את עצמך ואת מזיקה לעצמך. 

הטיעונים שלה התבססו בעיקר על זה שאני נמצאת בסיכון מספיק גבוה בזה שחצי ריאה שלי לא מתפקדת ושהלב שלי סוג של מעוך רוב הזמן בגלל העקמת.

היא אמרה לי שאם אני רוצה לחיות אני צריכה להפסיק. ואם אני לא? נורא התפתתי להגיד לה את זה אבל אני לא רוצה להדאיג אותה.

את האמת, במשך הנאום ממש הערכתי אותה ואת המאמץ שלה ובאמת הרגשתי תמיכה, ואז היא הרסה את זה. 

"את לא כמוני, זה לא שגדלת כל החיים שלך עם אנשים שאומרים לך שאת לא שווה כלום, אין לך סיבה לא לאהוב את עצמך"

איך לעזאזל היא יודעת מה עובר לי בראש? יש מיליון סיבות לא לאהוב את עצמי ולא משנה כמה נאומים של "את מדהימה ואני אוהבת אותך" אני אקבל ממנה, או מחברים או מכל בן אדם.

וחוץ מזה, זה לא שתמיד דאגו להבהיר לי כמה אני מדהימה. כמות הפעמים ששמעתי ביסודי שאני צריכה להתאבד ושאני לא טובה לכלום ושאף פעם לא יאהבו אותי, היא לא ממש קטנה. 

ואולי אני סתם מתרצת את עצמי, אני לא יודעת אם אני אי פעם אוהב את עצמי, כי בכנות אני לא מוצאת סיבות למה כן.

ויש לי בקשה קטנה, גל אביב ויפתוח- אם אתם קוראים את זה בבקשה על תשאלו אותי על המצב הבריאותי שלי, אני שונאת את זה. 

וגם אל תעשו מזה עניין גדול מידי, שום דבר לא יקרה.