ברירת מחדל

אני תוהה על עצמי הרבה בימים האחרונים, כי הכל מתבלבל ומשתנה יותר מידי מהר ואני לא עוקבת בכלל. 

אח שלי פה, הבן אדם האהוב עליי בכל העולם הזה שאני רואה פעם בשנה (אם יש לי מזל) שוכב פה במיטה ליד.

אז למה ? למה חזרתי לפני שעה ממימונה ולא נשארתי פה ? מה אני ממש מתפתה ללכת לבית הריק של יותם במקום להיות פה איתו ? 

אני לא אעשה את זה לעצמי. אני אהיה פה מעכשיו. ואני לא ארשה לעצמי משהו אחר. אני אשנא את עצמי כ"כ הרבה אם אני לא אנצל כל שנייה שהוא פה. 

ואני ממש משגעת את עצמי גם בקשר ליותם, כי הייתי כ"כ משוכנעת שהתגברתי עליו, אבל לראות אותו יושב ומדבר עם הילה אני לא יכולה בלי להשתגע. ולתת לו לצאת לסיגריה לבד עם אביב אני גם לא יכולה.

ואני גם ממש מחמירה את הקראש המפגר שיש לי על עוד איזה אחד שאין לי סיכוי איתו בשיט, למה ? אולי אני נהנת מלהרגיש לא רצויה ? 

סעמק שמישהו יאהב אותי בחזרה כבר ושאני אמצא את מה שאני באמת רוצה. כי כרגע אני באמת בכלל לא יודעת מה זה, ואני ידועה בתור אחת עם ראש על הכתפיים, לא מתבגרת רגילה שאין לה מושג מה היא רוצה מהחיים שלה, שונאת חוסר וודאות. שונאת שונאת שונאאתתת.

ואם פליישר עובר לפנימייה בגלל סמים מזדיינים אני אהפוך את העולם פשוט. 

איכס סמים. כ"כ לא אני.