ברירת מחדל

כל הימים האלה נותנים לי קצת פרופורציות לבעיות הטיפשיות שלי.

וכולם בוכים ואני לא, כי הבעיות הבנאליות שלי מטרידות אותי יותר..

ואני עדיין שונאת אותך שרמוטה, אני כבר לא מצליחה לכתוב באמת ולא 

כי אני מפחדת ממה שתעשי עם זה או לא רוצה.. פשוט לא יוצא לי כי את

תקעת אותי ואת המחשבה היצירתית שלי, תודה לך, מכל הלב. 

נ.ב- אני רואה את הבלוג שלך מותקף בתגובות מרושעות, ולמרות שאני 

לא קשורה לזה, וגם לא יודעת מי אחראי לזה, הייתי לוחצת לבן אדם הזה 

את היד ומצדיעה לו על האומץ.. (שוב חוסר פרופורציות, איכס אני 

מגעילה את עצמי)...