ברירת מחדל

איזה כיף זה לחזור לשגרה, לקום כל יום בשש, ללמוד עד שעות מגוחכות, לראות אנשים שאתה שונא כי אתה חייב, ובכללי פשוט להרגיש שאתה נקבר בערמות של איכס וחוסר רצון לחיות. 

אני שונאת את השגרה הזאת, שונאת אותה, שונאת את ההליכה העיוורת הזאת למחששה ברגע שמתחילה ההפסקה, ואת המרדף האידיוטי אחרי ציונים גבוהים שלא אומרים עלייך כלום. 

ובשינוי נושא חד אני בשוק מעצמי שאני מכמה מהר אני משנה את דעתי, יום אחד אני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותו ומוכנה אשכרה לקחת את הצעד הכי משמעותי שאפשר לקחת במערכת יחסים ולתת לו את כל כולי, ואז כמה ימים אחרי בגלל יציאה מוצלחת אני מרגישה שאם איזה בחור אקראי (לא כל כך אקראי) היה רק מבקש הסיפור היה נגמר. 

אני פשוט לא יודעת לאן לנתב את היחס הזה שאני מקבלת מאנשים שבחיים לא ציפיתי שיהנו איתי, וזה עושה לי קצת פרפרים בבטן וזה מתחיל לעלות לי לראש, מה עושים ? 

פליישר הילד הכי מלך שאני מכירה וכפרה עליו 

מה לא עושים בשביל סיגירות כשמרוששים.