לפעמים אני מסתכל על מה שעשיתי עד כה בחיי, מה שאני עושה עכשיו ומה שאני מתכנן (או לא מתכנן) לעשות בעתיד- והדימוי הראשון שקופץ לי לראש הוא רכבת. הבעיה היחידה היא שאני לא נמצא עליה- אני על הרציף. עוד קרון עובר ועוד אחד עד שמתחילים לראות את הקרון האחרון ומבינים שזהו! עוד מעט זה נגמר ואין מה לעשות עם זה, הרכבת לא תחכה לךובטח שלא תחזור אחורה כדי לקחת את הנוסע הVIP הזה שעל הרציף.
אולי אני עדיין לא בקרון האחרון של החיים שלי אבל אין ספק שכשמסתכלים אחורה לא רואים איזה עבר מפואר עם הספק אדיר, אפילו לא חיים רגילים כאלה, שמסתכלים ואומרים: "נו, לפחות הוא נהנה קצת!".
אל תבינו אותי לא נכון, לא רעבתי ללחם מעולם, ההורים שלי לא הכו אותי ואף מורה לא התעלל בי מינית ועדיין- לא ליקקתי דבש בחיי. הבעיות הרגשיות, החברתיות והנפשיות שלי מיררו וממררות את חיי.
אני אפילו יכול להצביע על נקודת מפנה- כיתה ו'. תמיד ידעתי שאני קצת שונה, אבל בכיתה ו', זה התחיל לצוף על פני השטח. לאט לאט חברים הלכו והתמעטו, יציאות מהבית אחרי שעות הלימודים גם הן היו נדירות, עד שהגעתי למצבי היום. אני לא בודד לחלוטין- בצבא אני צוחק ומבלה עם כולם- אך כשאני מגיע הביתה- זה כמו יקום מקביל- אין אף חבר או ידיד. למה? אני מבין שהבעיה היא בי למרות שפעם האעשמתי את החברה. מה הבעיה? זה קצת יותר מסובך.
יש פעמים בהם אני אומר- אני מה שאני ואני שמח שאני ככה ויש אפילו איזה SAY בלהיות מי שאני, בודד ומנוכר לחברה שמנוכרת אליי. אם הייתי מרגיש ככה כל הזמן אולי בכלל לא הייתי רושם את מה שאני רושם עכשיו. אבל המצב הוא לא שחור ולבן. יש פעמים בהם אני מרגיש בודד מידי. אני רוצה לצאת, לבלות עם אנשים, לדבר, לצחוק- אבל זה לא קיים אצלי. אני כמו תינוק- אני רוצה לייצר מערכות יחסים עם אנשים אבל אני לא יודע איך- אז מה עושים? בוכים, שגם את זה אני עושה רק לעיתים נדירות.
כשיצאתי מהארון חשבתי שזהו, זאת הייתה הבעיה ועכשיו אני אתיידד עם ידידי ההומואים וכולנו נשתה ברד ורוד ונלך למצעד הגאווה בכיף גדול ובדילוגים הומואיים אופייניים כאלו. אז זהו שלא. מה מסתבר? שגם הומואים, כמו סטרייטים, הם אנשים. וחרא אנשים.
כמה פעמים חשבתי וניסיתי לגמור את כל העניין. אבל גם את זה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך. כשישבתי לחשוב למה אני קם בבוקר ומה היתרונות והחסרונות שלי, מצאתי רק חסרונות. על כמה שאני מכוער ושעיר וממוצע מבחינת חוכמה, עצלן, בלי ביטחון עצמי, הומו, מתוסבך נפשית, שונא את החברה- בקיצור כל הסיבות שאני צריך כדי ללחוץ על ההדק.
היה קשה להורים שלי לקבל את המצב הזה- גדודי פסיכולוגים ופסיכיאטרים לאורך השנים עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב- לסבך אותי עוד יותר. היו פעמים שהרגשתי שאפילו את המוצא של לגמור הכל לקחו לי ואני במין גיהנום קטן משל עצמי- נידון להתענות אלפי פעמים שוב ושוב עד שיגאל אותי המוות הטבעי.
אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד- יש לי מה להציע ואני רוצה לראות את העולם ולהתפתח וכל החרא הזה- אבל הכל כל-כך מסובך ומסורבל כרגע שאני פשוט משאיר את הכל בידי הגורל ואלוהים.
אני הבעיה שלהם עכשיו.
"Sonny, I've got a whole theme park full of red delights for you"
,Lucifer to Constantine
CONSTANTINE 2005
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ANGELICO
