מרגיש כל כך שונה ומוזר לחזור לכאן, אבל הפעם קצת אחרת. לא זוכרת מתי פעם אחרונה כתבתי כשאני בטוב עם עצמי, או מתי הייתי בטוב עם עצמי בכלל.

ישבתי מולך, לא רועדת, לא מתביישת, פשוט אני בעירום. ואת אולי לא הרגשת אבל לאט לאט נפלו לי החומות איתך, אומרים שמתאהבים כשמרגישים פגיעים ואיתך הכי פגיע תמיד מרגיש לי הכי בטוח. רציתי לתפוס לך את היד ולהניח על הלב, להגיד לך שיש אנשים שמחכים חיים שלמים למשהו כזה, למן שלווה כזו שמלווה בך ושזה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו את מבינה? שיש אנשים שלא חווים חיים שלמים את מה שאת עושה לי בעולם.

אתמול בפעם הראשונה ישבת לי בראש, חזק אבל, ופתאום בעוד נגיעה קפצת לי לראש, ובנשיקות ובליטוף, חוץ מבריח הרגשתי אותך חזק בהכל.

מעניין אם אי פעם תקראי את זה, ותחשבי לעצמך יא אללה, זאת, שכותבת ככה ישר ללב, היא לידי עכשיו ישנה, היא גם די שלי אבל המון של עצמה.

אני זוכרת מה לבשת בפעם הראשונה שראיתי אותך, חולצה שמבלבלת עם ז׳קט, כחולה כהה, עם שרוכים כאלה שהיום בחיים לא היית שמה, היית עטופה במישהי אחרת וכל מה שרק חשבתי עליו הוא מוזיקה, משהו כזה שמתנגן כשהיקום אומר לך בינגו.

את מבינה עכשיו, שבמקום מסוים את הבינגו שלי, ואולי, רק לפעמים, אני הבינגו שלך

את יודעת מה הכי כיף בלכתוב לך, שאין בכי, שככה פשוט את מוציאה ממני אותי, ואותי שיוצאת החוצה, מדהימה לא פחות ממך בעיניי