בדרך כלל, בלילה שבו יש לימודים למחרת, אני נוהגת לשכב במיטה ולראות טלוויזיה עד שאני נרדמת, חוץ מהיום הראשון של הלימודים,
שבו אני יושבת שעות על גבי שעות ומנסה כל טכניקה אפשרית בשביל להרדם.  
לכבות את הטלויזיה, לשמוע מוזיקה מרגיעה, לספר כבשים,
 שום דבר לא מצליח, כי המוח שלי מצליח לחדור לכל פינה

"מחר הולך להיות יום מיוחד, את הולכת לשנות את כל העולם,
 כל אלו שלא אהבו אותך יתחרטו שויתרו עלייך!"
הוא ממשיך וממשיך וממלא את ליבי בציפיות שלעולם לא יתגשמו.
אתמול הייתה הפעם הראשונה שלא הייתה ביום ראשון ללימודים שלא נרדמתי בכלל.
אמא שלי דיברה איתי אתמול בצהריים כנסענו לסבתא שלי ואמרה שכרגע, אין לנו כסף.
זה לא חדש שהיא מספרת לי שאין לנו כסף, זה דבר שחוזר פעם ביום ואפילו יותר,
אבל הפעם, היא המשיכה.
"את יודעת שיש לנו את הדירה ב(יישוב שאת שמו אני לא אגיד), דירה צנועה בעלת שתי חדרים וחצי..."
חייכתי והנהנתי.
 "אז לצערינו, אנחנו לא יכולים להמשיך לממן את השכר דירה של דירתנו ולהמשיך לשלם שם גם"
אישרתי עם מבט מבין "אז כניראה נצטרך לעבור לשם." פה הופתעתי.
אמא המשיכה והסבירה שהדירה הזאת תביא לנו המון כסף כי היא עוברת פינוי בינוי ואבא לא מסכים לוותר עליה, ולכן אם לא נצליח לאסוף כסף, נצטרך לעבור אליה.
היישוב- נקרא לו רמת זונות, זה ישוב שגרנו בו בעבר, עד שמלאו לי 12 שנים והורי החליטו לעבור למרכז.
המעבר היה לי מאוד קשה, רמת זונות הייתה חלק גדול מהחיים שלי והאנשים שם התנהגו כמוני והיו רגילים אלי, וכשעברנו למרכז לא כל כך חיבבו אותי בגלל שהייתי קצת משונה, שזה משהו שפעם היו מעריצים אותי בגללו.
לאט לאט התרגלתי לחיים במרכז והשגתי לי חברים שונים ורבתי עם החברים הישנים שניתקו קשר כאילו לא הייתי חשובה להם כלל, ובמשך 3 שנים עיצבתי את האישיות שלי מחדש, והנה אמא באה ואומרת שאני צריכה לחזור לרמת זונות.
אז סירבתי.
הסברתי לאמא שרמת זונות מלאה ב... טוב, זונות, ואני מסרבת ללמוד איתם.
והנה עלה לי הרעיון שיושב לי בראש כבר שנתיים. פנימיה.
בכפר הירוק יש פנימיה טובה מאוד ויש לי שם לא מעט חברים, ותמיד היה לי חלום ללמוד בפנימיה, ואם לא עכשיו, אז מתי?
אז סוכם עם אימי באותם צהריים, אם המצב לא ישתפר עוד מעט, אני אלך לפנימיה והוריי ואחותי שבצבא לבנימינה.
ואז הגענו לערב. שכבתי במיטה עם הטלויזיה כבויה, האוזניות באוזניים ומעל 349 כבשים שדילגו להן מעל גדר, ואז התחלתי לבכות.
משום מקום הגיעו אלי כל הזכרונות הרעים מהמעבר למרכז, את כל האנשים המגעילים שפגשתי כאן ושהכרתי מחדש לרעה ברמת זונות.
אז קמתי ממיטתי עם הדובי פנדה והשמיכה הדקה שלי והפלאפון עם השעון המעורר ונכנסתי לחדר ההורים שלי, אבא שלי לא היה כי הוא ראה טלוויזיה בחדר של אחותי, אז לחשתי כמה פעמים אמא, ואז גם את שמה הפרטי, ואז שוב אמא, ואז ויתרתי ופשוט נשכבתי במקומו של אבא שלי ובכיתי עוד קצת.
בערך באחת בלילה כניראה חבורה של שיכורים חזרו לבית שלהם והחליטו שבא להם לשמוע את עין הנמר בקולי קולות, ואז הפסקתי לבכות. השיר הצחיק אותי והנחירות של אמא שלי שהיו די בקצב הצחיקו אותי עוד יותר, ומכל זה הגעתי למסקנה שאני אהיה בסדר לאן שאלך.
בבוקר אמא העירה אותי לבית הספר ושאלה מדוע ישנתי איתה, הסברתי לה שהייתי מאוד עצובה בגלל שאצטרך להפרד מחבריי כניראה ואולי אפילו ממכם ובכיתי, ולא רציתי לישון לבד.
אמא שלי צחקה ואמרה, גם אני בכיתי.
חיבקתי אותה חיבוק אוהב והיא בכתה עוד קצת על החזה שלי, כי אומנם אני 1.80, אבל היא בקושי 1.65.
וכמה שרציתי את החיבוק הזה אתמול בלילה, את החיבוק של אמא שאומרת לך
 'אל תדאגי הכל יהיה בסדר'
נתתי אותו לאימי, כי נראה כאילו היא הייתה צריכה אותו יותר.

 

שבוע טוב לכולם, הפידרית.