ערב חג, כל המשפחה בשולחן הארוך שמורכב בעצם מארבע שולחנות נפתחים עם מפה ארוכה אחת שאיכשהו מספיקה להכל, משפחה אחת ענקית בעלת 30+ איש יושבים ביחד,כל הילדים בצד אחד של השולחן, ולמרות שהגילאים מגיעים מבערך 4 עד 20, אנחנו מסתדרים נפלא. המבוגרים בצד השני מתווכחים על משהו פוליטי כשסבא שלי בראש השולחן מברך את כל הברכות שיש, ואז מתחילים לאכול. אחרי שהמנות הראשונות מסתיימות,מגיע האוכל הכבד וטוחנים בכמויות תעשייתיות, ואחרי שרוב האוכל נגמר, מתפזרים בחדר, חלק נשארים על ידי השולחן וחלק עוברים לספות, מנסים לעכל ותוך כדי אוכלים גרסה מרוקאית ומלאת שמן של סופגנייה.
איך שאהבתי את זה. הארוחות שישי וחג הגדולות שתמיד גרמו לי לתחושה חמה ונעימה, החלק שהכי ציפיתי לו בחגים, שכל המשפחה ביחד וזה נדמה כאילו אין בעיות בעולם.
ומאז שסבא שלי נפטר זה נעלם, כבר שלוש שנים שלא היינו כל המשפחה יחד על יד שולחן אחד, שלוש שנים בלי הדלקת נרות או סופגניות כל החג, בלי הקול של סבא שלי שר את הברכה.
למרות שאני לא מאמינה ממש באלוהים, כל המסורות האלו הן ההגדרה שלי למשפחה, לאהבה, לשמחה.
וזה לא יאמן כמה זה חסר לי.
כשיהיו לי ילדים, תמיד ולעד אני אשמור איתם על המסורות האלו, גם כשהם יהיו גדולים ואחשוב שהם לא צריכים את זה יותר, אני אשמור על זה לעד כדי שלא ירגישו את תחושות האכזבה שלי כשאתמול גיליתי שההורים שלי אפילו לא קנו השנה נרות לחנוכייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
