זה כמו ארץ פנטזיה, שכל שנייה מנסים להעיר אותי ולומר, די עם ההזיות, הכל רק אשליות.
הארנב רץ אחריי, צועק לי 'אין לך זמן, אין לך זמן!'
השיקויי שאמור להקטין אותי, מקטין אותי יותר מדי ונותן לכולם לדרוך עלי. 
הדמעות שלי הופכות לנהר אבל אף אחד לא רוצה לשחק איתי.
עד שאני כבר מגיעה לארץ הפלאות, החתול צועק עלי שאני לא מבינה כלום, ואני מבולבלת, פשוט רצה אחריו.
ואפילו חיוך הוא לא משאיר לי.
התאומים בכלל לא דומים, וכל אחד מהם אומר לי משהו אחר, ואני לא יודעת למי להקשיב.
הכובען המטורף בכלל לא אוהב תה, והזמן רץ מהר מדי.
ואין שום שום-הולדת.
הזחל נשאר זחל ולעולם לא משתנה, נשאר מכוער ולא יפה.
אך אל תדאגו, חלק אחד בסיפור נשאר אותו הדבר, מלכת הלבבות, את ראשי רוצה לערוף בלי סוף.