פוסט לא ממש ארוך ולא ממש קצר על השירים שמזכירים לי את הבחורים שהיו, השאירו סימן והלכו.

אדון מספר שלוש היקר, קיץ, השעה 3 בלילה, ואתה מזמר לי עם הגיטרה את השיר הזה.



אדון מספר חמש, מאוכזבת לדעת שהעדפת להיות איתה ולשכוח שאתה איתי.


אדון מספר שש, פינה עזובה בקניון, אני עם רגליי עלייך, ואתה מפעיל את השיר הזה 



אדון מספר שש שוב, אחרי הפעם הראשונה שהייתי אצלך וההורים שלך החזירו אותי לתחנת הרכבת ובעודינו יושבים במושב האחורי יד ביד ברדיו מופעל השיר הזה.



אדון מספר שבע, שידוע לכם יותר בתור עומרי, השיר שתיארת אותנו דרכו, אף פעם לא הבנתי למה, אבל אין כמו השיר הזה בשביל לתאר סיפור אהבה שקצת השתבש.


 
עומרי שנית, השיר שהקדשת לי כשנסענו באוטובוס ביחד בשקט, ולפתע החלטת לשים אותו, החזקת את היד שלי, ושמתי את ראשי על הכתף שלך, מקשיבה לכל מילה שלא יכולה לתאר אותי יותר.



עומרי כמובן, השיר שהקדשת לי כשנסעת כמו תמיד לאבא שלך בדרום. 



ולסיום כל האדונים, עומרי (למרות שהוא אינו האדון האחרון), השיר שניגנת בגיטרה כמה דקות לפני שנישקת אותי בפעם הראשונה.

היום כשהעזתי לחרטט בתמונות הישנות שלנו ביחד
נמלאתי חרטה.
לא בגלל מה שהיינו, אלא בגלל מה שיכולנו להיות.
היום כהעזתי באמת להסתכל בפנים שלך באותם תמונות

נמלאתי כעס.
לא בגלל מה שלא אמרת, אלא בגלל מה שלא ראיתי לבד.
היום כשהעזתי לשמוע את הקול שלך באותה הקלטה מלפני חודשים
נמלאתי עצב.
לא בגלל איך שנשמעת, אלא בגלל איך שאתה נשמע עכשיו.
היום כשהעזתי להמשיך הלאה ממך
נמלאתי שמחה.
לא בגלל שלא האמנתי שאני מסוגלת, אלא בגלל שהצלחתי.