וידוים של נערה-אישה וירטואלית

אני משעממת.

כחיילת זה מה שאני.

מדיי ירוקים ומשעממים.

פניי בגוון צבעי הרגיל.

שיערי אסוף.

אין לי אף סממן המקשר אותי כחיילת לחיי האזרחיים.

ורצוני היחיד נסוב אחר קריאתו של ספר מופלא.

מבאס.

הצבא, כל רצונו הוא להפוך אותנו, הברגים הקטנים במערכת, כמו כל מערכת - למיקשה אחת. אחידה. ממושמעת.

ללא כל פרט בה.

ללא קיום כל ייחוד, כל זהות.

אחד מהזכרונות של כולנו מהטירונות זה הפקודה של הריצה לעץ, הלוך - חזור - ושוב - הלוך.

מהי המהירות המתבקשת לריצה הזו ?

מהירות שאפילו האצן העולמי לא יצליח לעמוד בה.

בשביל מה ? ובכן, בשביל לשבור אותנו - תחילה פיזית ולאחר מכן נפשית,

ואז לבנות את אישיותנו באופן היתאים לצבא.

כמו כל מערכת כזו או אחרת.

.

ככול שאני מבלה יותר זמן בחיי הצבאיים - כך אני מבינה כמה חיי האזרחיים חשובים לי.

וכל רצוני כעת חפץ בביתי.

בסופ"ש שלי. שיגיע כבר ויחזיר לי את ייחודי.