מילים הן לא רק מילים

פאזל של הלב

"כואבת, סוערת, מביטה בעיניי ובורחת. שוברת, מנפצת, לא נחה.

סוערת, מתרגשת- "סתם" ככה. מפרקת את הלב שלי לרסיסים, לחתיכות של פאזל.

מי ידע? מי יבין איך מחברים את כל החלקים? איך מוצאים את הרגליים? את הידיים?

איך מוצאים את הלב שלי בכל הבלגן שאני עצמי יצרתי? איך מוצאים אותי?  

אז שופכת את ליבי לפניו, את צרור חלקי משליכה לעברו, "קח" אני ממלמלת, "אינני יודעת איך אני מחברת את החלקים בחזרה". לחיי מסמיקות- איזו בושה, אני זו שפירקתי את עצמי, אך אינני זו שמרכיבה, "קח" ממלמלת נכלמת.

כילדה קטנה ואבודה, אני חוזרת אל אבי הרחום שיחבר אותי לעצמי, שיחבר את ליבי, שיאהב אותי.

שקי הקטן, זה שאני נושאת על כתפיי לכל אורך חיי', עמוס בשברים, בקליפות, בדמעות, בחיוכים ואהבות, אבל עכשיו הוא מושלך על הרצפה, ממתין לידיו השמימיות של אבי- שיתפור את החורים, יתקן את השברים, ילטף את ראשי וייתן לי כוח להמשיך להלחם.

"אבא, תודה, תודה שאתה תמיד מוכן ומזומן לאסוף את שבריי' ולחברם בחזרה לדבר שלם, מובן ואהוב. תודה שאתה מחבר את חלקיי לדבר שלם- מחבר אותי, אליך!"