עזבתי את הבית, היית בת 12. ילדה קטנה וחלשה, שנזנחה ע"י אחותה הבריאה היחידה.

נשארת בבית לבד, נאלצת לחיות בג'ונגל ריגשי יחד עם שתי אחיות חריגות. ועם הורים שלא תמיד קשובים לך, ולא בכוונה.

היית עדה להרבה משברים, ולא היה לך למי לפנות. כי הגב והמשענת שלך עזבה את הבית.

אני זוכרת שהיתה תקופה מאוד ארוכה שאפילו לא דיברת איתי בטלפון כי לא היית מסוגלת.

שלחת לי מסרים דרך ההורים.

הייתי מגיעה לסופי שבוע. בהתחלה כל שבוע, אחר כך פעם בשבועיים, ולבסוף פעם בחודש.

וכשהייתי באה, היית הכי שמחה בעולם. חשבת שנשב לראות סרטים, סתם לאכול יחד, סתם לשבת.

ואני.... הייתי עיוורת מידי בשביל לראות את הצורך הזה שלך.

יותר נכון לומר שראיתי אותו היטב, אבל הייתי כל כך מותשת נפשית, שהעדפתי פשוט לישון כל הזמן.

לישון ולראות טלויזיה. ניסית ליזום זמן איכות איתי. בדיעבד אני מבינה שנהגתי בטימטום ואנוכיות.

[אספר לך סוד:זה לא רק בגלל שהייתי עייפה, אלא גם כי פחדתי. פחדתי להתקרב אלייך, לא ידעתי איך].

הפכת לאדם סגור, שמבין שבמילא רצונותיו לא יתמלאו, אז בשביל מה בכלל לבקש?

כשמישהו הביע עניין במה שאת מרגישה, רוצה וחושבת- היה עליו לנחש, כי היית סגורה כמו בונקר, לא דיברת על דברים כאלו,

זה היה בגדר טאבו להגיד "אני רוצה", "אני כועסת", "אני עצובה".

שבוע שעבר סגרת 15. נשמה שלי, איך שהזמן עובר.

שלחתי לך חבילה בדואר. קופסה בצורת לב, בתחתית שמתי בתוך מעטפה מעוצבת משהו שרצית ממזמן,

כיסיתי הכל במלא מלא ממתקים מכל המינים, ומתחת למיכסה הלב השקוף הצמדתי ברכה שכתבתי במיוחד בשבילך.

זו היתה הפעם הראשונה שקיבלת חבילה בדואר.

זו היתה הפעם הראשונה שקיבלת ברכה לא סטנדרטית שכל מילה בה נבחרה בקפידה.

וזו היתה בפעם הראשונה שבה אמרת לי משהו שקשור ברגש- כתבת לי בSMS שכמעט בכית כשקראת את זה.

אחר כך הבנתי מאמא שאת מסרבת לאכול מהדברים עד שאבוא הביתה,

ושאת שומרת על הברכה מכל משמר ולא נותנת לאף אחד לקרוא.

נצבט לי הלב.

אתמול התקשרת אלי. התחלת מנושא חסר משמעות של "אני רוצה לעשות עגיל, איפה כדאי?",

ומהר מאוד זה גלש לשיחה כמו בין שתי חברות. כל כך התרגשתי, אחותי היקרה, אין לך מושג כמה.

אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שדיברנו ככה, וישארו לי אצבעות עודף.

אמרת לי דברים כל כך מרגשים.. התאפקתי לא לבכות.

רק עכשיו אני שמה לב שאת הופכת לאישה קטנה, ולא הייתי שם בשבילך כשהתהליך הזה קרה.

סיכמנו, בעקבות הצעה שלך, שתעשי את העגיל רק כשאחזור הביתה.

ששתינו נעשה הליקס, ואחר כך ניסע לעשות לי ראסטה [כי זכרת שרציתי], ואז נעשה "יום כיף".

ככה בדיוק אמרת, "יום כיף". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי דבר כזה ממך.

אחות יקרה, קופה קטנה שלי, מלאך/שטן קטן ושובב, אני אוהבת אותך.

מצטערת שלא הייתי שם כמו שהייתי יכולה להיות, מצטערת שתצטרכי לחכות עד 30.7 בשביל לראות אותי שוב,

אבל כשאחזור- זה יהיה לתמיד. לפחות עד שאסתדר בצבא ואתארגן עם עבודה למימון שכירת דירה [זה יקח לפחות שנה.....].

מבטיחה לנסות לפצות על הזמן האבוד,

מבטיחה להשקיע בך יותר זמן וללמוד מהטעויות שלי,

כי אני אוהבת אותך- אחותי היקרה.

ונצבט לי הלב.

אבל ארפא את הכל, עכשיו אני יודעת איך.