קיבלתי מייל:

"אנשים נכנסים לתוך חייך לתקופה מסויימת, או לכל החיים.

כשמישהו נכנס לחייך, זה בדרך כלל כדי לענות על צורך שביטאת.

הוא הגיע כדי לסייע לך להתגבר על קושי כלשהו, כדי לספק לך הדרכה ותמיכה,

לעזור לך מבחינה פיזית, רגשית או רוחנית.זה נראה כאילו הוא נשלח אלייך משמיים.

ואז, בלא שעשית משהו רע או בזמן שאינו נוח לך, אותו אדם יגיד או יעשה משהו שיביא לקץ יחסייך איתו.

לפעמים הם מתים, לפעמים פשוט מסתלקים.

לפעמים הם עושים מעשה ומאלצים אותך לנקוט עמדה.

מה שעלינו להבין זה שהצורך שלנו טופל, יעודם הסתיים. עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה.

לפעמים אנשים נכנסים לתוך חייך לתקופה קצרה, כי הגיע תורך לחלוק, לגדול או ללמוד.

הם מביאים אלייך ניסיון של שלווה, או גורמים לך לצחוק.

הם עשויים ללמד אותך מהו שמעולם לא עשית.

הם מעניקים לך בדרך כלל כמות בלתי רגילה של שמחה, אבל רק לתקופה קצרה.

יחסים לכל החיים מלמדים אותך שיעור לכל החיים, דברים שאתה חייב להתבסס עליהם כדי לבנות בסיס רגשי מוצק.

התפקיד שלך הוא ללמוד את הלקח, לאהוב את אותו אדם, וליישם זאת בכל יחסייך עם אחרים ובכל תחומי חייך.

אומרים שהאהבה היא עיוורת, אך הידידות רואה הכל".

לפעמים נראה לי שהבעיה שלי היא עודף אנושיות.

עודף רגישות,

עודף הבנה,

עודף אמפתיה,

עודף התחשבות,

עודף אדיבות,

עודף רצון להביא את כולם לפרופורציה ואיזון.

אבל מי דואג לאזן אותי?..

כנראה שאין אדם קבוע שכזה,

והצורך שלי עדיין לא טופל.

אולי לא מדובר פה בי בכלל.

או שזה פשוט בולשיט אחד גדול שמישהו חיבר בשביל לנסות לנחם את עצמו.

אתם יודעים מה עוד נראה לי?

שמי שאומר שהזמן הוא התרופה הכי טובה, לא מבין כלום מהחיים שלו.

זה רק נעשה קשה יותר משבוע לשבוע.

מעניין אם זה ככה רק אצלי..

[עד שלא יוכח אחרת, אני אומרת שכן]

 צריכה חיבוק חזק,

מי מתנדב?