כמה היה לך קשה לתת לי ללכת.

כמה סבלת כשנאלצת לראות אותי רק פעם בשבועיים, או חודש.

רק עכשיו אני מבינה... למה עשית ישר כל מה שביקשתי,

ומעבר לכך- את כל מה שלא ביקשתי, אבל ידעת שאני צריכה. או לא צריכה, ואת החלטת שאני כן.

סיפרת לי שאת נכנסת לחדר הריק ומסניפה את הכרית שהשארתי קרה.

יושבת על הספה הבודדת שלי וסופגת את האווירה, מרגישה אותי אפילו שאני לא שם.

היית שומעת עד כמה קשה לי, בכיתי המון בהתחלה, אבל את... הראית שאת חזקה, אפילו שלא היית.

בסוף השיחות שלנו היית מתבודדת ובוכה, בשביל שאף אחד לא יראה. בשביל שאני לא אדע.

רק לאחרונה סיפרת לי.

לא הבנתי את גודל המצוקה שלך, את הגעגועים.

תמכת בכל החלטה שלי, גם כשהיא לא מצאה חן בעינייך. נתת לי חופש החלטה ופעולה מלא, סמכת עלי בעיניים עצומות.

תראי לי עוד אמא שהבת שלה יכולה להתקשר אליה ולהתלהב:

"אמא!! עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי!!", ואת, בשיא הרצינות, הצעת לקנות לי פאקט.

ותראי לי עוד בת שתתקשר לאמא שלה ותגיד

 "אני שיכורה מהתחת עם האנגאובר רציני, ובקושי יכולה לעמוד ישר במקלחת כי תיכף אתעלף, מה אני עושה?".

ואת אף פעם לא כעסת. תמיד ידעת שאני אחראית, ושזה סתם בשביל הניסיון. ותמיד מפעילה שיכול דעת.

היה לך ברור שזה חד פעמי, וגם לי.

היה לך קשה להיות רחוקה ממני,

אבל אף פעם לא דרשת שאחזור- אפילו שמאוד רצית.

התעלית מעל הגחמות שלך, למעני.

זה לקח ממך הרבה כוחות.

ועכשיו, כשאת שבוע לא פה ואני לא יכולה להרים טלפון,

זה משגע אותי.

אגואיסטית שכמוני. מה כבר ביקשת? שבוע חופש?

רק עכשיו אני מבינה עד כמה היה לך קשה בלעדיי, אמא יקרה שלי.

את יודעת? בלעדי התמיכה שלך ושל אבא, לא הייתי שורדת פה.

אני אוהבת אתכם, בבקשה תחזרו בשלום.

תחזרו, אפתיע אתכם בסופ"ש עם נוכחותי בבית, אחבק אתכם, ואהיה  בסדר.

אפסיק להרגיש אבודה. אהיה שייכת.

רק עכשיו אני מבינה.

  ובאותו הקשר:

התאוריה שלי על געגוע אומרת ככה:

כל אדם מתגעגע, וזה מתבטא בשני מישורים:

- במישור בפנימי: מחשבות, רגשות, בכי, שחזור סיטואציות שחווינו יחד עם האדם שאליו מתגעגעים.

- במישור החיצוני: מדברים עם אחרים על הגעגוע. משתפים את האחר בכל החוויה הפנימית.

לפי דעתי המישור הפנימי מושפע מרמת הקירבה לאותו אדם. המודל מדגים געגועים לאדם קרוב:

בימים הראשונים הגעגוע הוא קשה ועמוק, עם הזמן יש ירידה ברמת הגעגוע, עד שישנם "פיקים" של הצפת זיכרונות ורגשות,

שבדרך כלל זה נובע בגלל משהו שמזכיר אותו. ריח, חפץ, מילה שמישהו זרק. הגעגוע הפנימי לא עובר לעולם.

אם מדובר באדם רחוק יותר, הגעגוע הולך ופוחת. וב"רחוק" הכוונה היא לא לרחוק מבחינה פיזית.

הגעגוע במישור החיצוני הולך ויורד עם הזמן.

בהתחלה מדברים הרבה על העניין, ולאט לאט מפסיקים, אפילו אם הגעגועים הם בלתי נסבלים.

הסיבה היא שלא רוצים לחפור יותר מידי על אותו נושא. כמה אפשר להקשיב למישהו שכל היום אומר שהוא מתגעגע?

זה שהוא מפסיק להגיד, לא אומר שהוא לא.

ובכל זאת, בימים שיש בהם "פיקים" חיצוניים של געגוע, ישנה הלגיטימציה להביע געגוע חיצוני,

למשל באזכרה [אם מדובר בגעגוע למת].

ישנם עוד מקרים כאלו, תחשבו לבד ..

תודה מיוחדת לKeyMan שסיפק את ההשראה לפיתוח התיאוריה והיה שותף פעיל בתהליך