הוא בדרך לסופ"ש, לבדו. סיפר כי יהיה בסדנת מודעות עצמית בטבע.

אבל אני יודעת שזה לא מדוייק. אני יודעת בוודאות שפניו מועדות לסדנת טנטרה.

בלי אמא. רק הוא.

אני גם יודעת שהוא מחפש מהצד כבר כמה שנים טובות.

גיליתי בדרך לא נעימה במיוחד. כעסתי, הייתי בשוק, אבל לא סיפרתי לאף אחד.

הוא לא יודע שאני יודעת, אמא לא יודעת שאני יודעת, ואני לא יודעת אם אמא יודעת.

אני לא בעד בגידות.

לפי השקפת עולמי צריך לשמר, לתחזק ולתקן זוגיות. לדעת לתקשר נכון, להקשיב, להבין- להשקיע עבודה.

מצד שני אני מאמינה שיש תנאים מקלים.

כשכבר לא אוהבים את בן/בת הזוג, ואין רצון/כוחות/יכולת לתקן את הזוגיות הרקובה- כדאי ורצוי לחתוך.

אבל אם קשה מאוד לחתוך, ואפילו בלתי אפשרי, חייבים למצוא פתרון.

כי כמה כבר בנאדם בזוגיות ממושכת יכול לחיות בלי יחסי מין? בלי קירבה ריגשית? בלי חיבה? בלי אהבה? בלי קבלה? בלי מגע?

ואם צרכי אחד הצדדים בזוגיות לא מתמלאים, חייבים לספק אותם איכשהו. מהצד.

אז עכשיו הוא בדרכו לסדנת טנטרה. סיכוי גדול שגם יקבל מאישה אחרת.

אני לא כועסת. רק מבינה. וגם עצובה מאוד.

עצובה כי זו טראומה לילדה בת 17.5 לגלות שאבא שלה בוגד,

ועצובה לדעת שההורים שלי חיים בסבל והכחשה.

לְך לךָ, תעשה סוף סוף משהו למען עצמך. גם אם זה אומר שאתה בוגד. תמיד אתה דואג רק לנו. גם לך מותר להיות מאושר.

הוא מורכב משתי דמויות: אדם שמתפקד כאבא ואדם שמתפקד כבעל. בתור אבא הוא מצויין, לא הייתי יכולה לקבל אבא יותר טוב ממנו.

אז הקטע הזוגי חלש... מי אני שאשפוט? הבגידה לא נובעת מתוך רוע ורצון לפגוע, אלא ממקום אחר לגמרי.

אז מי אני שאשפוט?

נותר לי רק לקוות שאדע לקחת את כל התובנות שלי ולתעל אותן לכיוון של זוגיות יעילה.

זוגיות שבה לשנינו יהיה טוב, ואף אחד לא ירצה לעזוב. אבל זוגיות זו לא חתונה קתולית. גם החתונות בארץ לא כאלו.

וזה מעלה את השאלה- עד כמה "מוסד הנישואין" נשאר מוסד מחייב? מה גורם לשליש מהנשואים לבחור בדרך הקלה ופשוט לחתוך?

[היה אמור להתפרסם רק ביום חמישי, אבל הפוסט הזה יושב לי חזק. עצב גדול מתנחל בבטן ולא רוצה לעזוב]

ויש רק דבר אחר שאני רוצה עכשיו הכי בעולם.