יש לי נושאים לא פתורים עם ההשמנה שלי: לפעמים אני רוצה לרזות, ולפעמים טוב לי ככה.

חשבתי שאולי אני לא באמת רוצה לרזות, וכל הזמן ניסיתי בגלל שההורים דחפו אותי לזה.

בגלל שהתקשורת מהללת ומפארת רזון.

אז בשביל להבין אחת ולתמיד מה מטרת השומן בחיי, תפסתי את שנינו לשיחה: את השומן, ואותי.

הסתכלתי לו בעיניים, דיברתי אליו, ואת מה שיצא כתבתי פה.

ראשית, שתי תמונות שלי:

לכל הדעות אני לא עוד אחת רזה שרוצה את אנה.

ילדות בצל ההשמנה

בגיל 10 ההורים, ובעיקר אמא, התחילו להעיר לי על כך שאני שמנה וצריכה לרזות. היא לקחת אותי לרופא המשפחה

שאמר שיהיה אפשר לקחת אותי לדיאטנית רק בגיל 12. אמא כל כך התאכזבה שהיא צריכה לחכות עד אז.

אני בכלל לא הבנתי מה רוצים מהחיים שלי, חשבתי שאני הכי רזה, יפה, מושלמת ומדהימה ביקום.

גיל 12 הגיע, נגררתי לדיאטנית כנגד רצוני.

בביקורים אצלה שיחקתי אותה כאילו שאני עושה כל מה שהיא אומרת לי

(הרי היו שם גם הדיאטנית וגם אמא, אז איך אאכזב אותם? ילדה שמנה זו הרי מספיק אכזבה..),

אבל בבית הכל היה שונה:

עדיין לא הבנתי מה רוצים מהחיים שלי, הייתי משוכנעת שאני הכי סקסית ומגניבה בעולם.

כולם אומרים לי אחרת, אז כנראה שאני לא כזו. אני סתם פרה שמנה שצריכה להיות רזה בשביל שאמא תאהב אותה,

בשביל שהחברה תקבל אותה. היא לא יכולה להיות באמת היא.

לאט לאט התחלתי לשנוא את עצמי, אבל רק בגלל מה שאנשים אחרים אמרו. בתוך-תוכי עדיין חשבתי שאני הכי מקסימה שיש.

אני תלמידה מצטיינת וחברותית, למה כולם שופטים אותי רק לפי מראה?!?

התחלתי לחשוב שאם אני שמנה וכולם לועגים לי בגלל זה, מה הטעם בלהראות את עצמי?

מה הטעם להראות את האישיות שלי? הרי בסופו של יום אף אחד לא מתייחס אליה.

טישטשתי את עצמי. לבשתי שרוולים ענקיים וחולצות רחבות בשביל להסתיר את השומן הנוראי,

התחלתי לאכול בלי הכרה רק בשביל לטשטש את הכאב. לטשטש את עצמי. התחבאתי מאנשים.

השמנתי יותר עם כל יום שעבר.

איך אמא הגיבה בתמורה? סחבה  אותי לעוד דיאטות. היא רשמה אותי לשומרי משקל של נוער כשהייתי במשקל 62.

מאז רק השמנתי. ככל שהלכתי ליותר מסגרות הרזיה שכאלו, רק השמנתי יותר.

עכשיו הייתי מתה לשקול 62. אפילו ב75 הייתי הכי מאושרת שבעולם.

וככה הפכתי לילדה שמנה באמת, רק בגלל היחס של החברה.

התחילו לנדות אותי ולצחוק רק בגלל המשקל העודף.

כבר לא מצאתי בגדים בחנויות ילדים.

ילדות מלווה בהרבה אשמה, תחושה שאני כישלון, שאמא לא אוהבת אותי בגלל שאני שמנה.

מחשבה שלעולם לא אהיה חלק מחבורה, ולעולם לא יאהבו אותי אם אשאר ככה.

התסכול מגיע.

שומן נתפס בעיניי כמכוער, מיותר ומגעיל.

וזהו השלב של

הדיאלוג עם השומן

דיברתי אליו כאילו היה בנאדם ועכשיו אנחנו בשיחה.

שאלתי אותו כל מיני דברים, ונתתי לו לענות.

הוא אמר שהוא כאן בשביל להגן עלי, להגן עלי מפני קולות שהם לא שלי.

אם הייתי מרזה רק בגלל שאחרים אמרו לי לרזות- הייתי עושה גם דברים אחרים רק בגלל שאמרו לי.

ובמילים אחרות, נוכחותו עוזרת לי לפתח עמוד שידרה ואישיות שהיא רק שלי, לענות לרצונות שלי ולא של אחרים.

ובכל זאת, אני רוצה לרזות. לא מדובר פה רק ברצון של אחרים-

ההשמנה פוגמת בדימוי הגוף שלי שאינו הולך בהלימה עם הדימוי הפנימי הגבוה, קשה לי למצוא בגדים, ויש קשיים נוספים.

[בנקודה הזו חשבתי שאני כן רוצה לרזות, אבל רק משכנעת את עצמי כל הזמן שטוב לי ככה,

בשביל שאפסיק לנסות. כי אני משוכנעת שלא אוכל לעשות את זה. אתייאש מהר, כמו שתמיד קורה].

ואז נכנסתי עוד יותר לתוך עצמי, והבנתי שארזה רק כשאהיה מאושרת, ולא להיפך.

הרזון לא יביא את האושר, אם כי אושר יביא את הרזון-

כשאהיה מאושרת אפסיק לאכול לשם נחמה, מתוך שיעמום וכדומה.

כשאהיה מאושרת לא אתעסק כל היום באיך שאני ניראית.

כשאהיה מאושרת הפוקוס שלי על השומן יחלש באופן משמעותי, ומשהו שלא מתייחסים עליו, מתפוגג ונעלם.

זה יהיה מקום שבו אקשיב לעצמי, אקשיב לגוף שלי.

אעשה רק מה שטוב ונכון לי, ולא מה שאחרים רוצים.

אשים את עצמי במרכז ולא אטשטש את עצמי רק בגלל עודף המשקל.

אוכל לרזות באמת ולשמור על זה רק ממקום של אהבה עצמית: אני אוהבת את עצמי, ולכן אעשה הכל בשביל שיהיו

לי החיים הכי טובים שאפשר. וזה כולל גם הרזיה, הרזיה למען עצמי בלבד. הרזיה בזכות העובדה שאני אוהבת את עצמי,

ולא כעונש- לא בגלל שנאה.

בשביל להיות מאושרת אני צריכה למלא אחר הפוטנציאל שלי, לממש את עצמי. אני יודעת איך לעשות את זה.

תודה לך, שומן

תודה לך על כך שבזכותך האנשים שמתקרבים אלי בחיי היום יום עושים את זה בגלל האדם שאני, ולא בגלל המראה.

תודה לך על כך שבזכותך אני מפתחת עמוד שדרה, ולא עושה מה שכולם רוצים שאעשה.

תודה לך על כך שבזכותך אני לומדת להקשיב לעצמי.

תודה לך על כך שבזכותך אני לומדת לאהוב את עצמי בכל מצב, גם עם חיצוניות שלא עונה לסטנדרטים רצויים.

עכשיו כשאני חושבת על שומן, המילים שקופצות לראש הן: מלמד אושר, שומר, מפתח אישיות.

אז אני הולכת להתחיל דיאטה?

בינתיים לא.

בינתיים טוב לי ככה.

אני מחליטה לסמוך על עצמי ועל הגוף שלי שיגידו מתי יגיע הזמן,

מתי ארצה לרזות בשביל עצמי ולא בשביל אחרים.

המטרה שלי עכשיו היא לאהוב את עצמי ב100%.

הגעתי ל85%.

הפינה "הרזייה" סולקה מהרשימות.

****************

אתם יפים, מקסימים, נהדרים, ראויים, חשובים, משמעותיים ואהובים גם אם אתם

שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, לבנים, שחורים, סטרייטים, בי סקסואליים, הומואים,

לסביות, עובדים, מובטלים, חברותיים, מתבודדים, מוחצניים, נחבאים אל הכלים,

יהודים, מוסלמים, בדואים,דרוזים, נוצרים, צ'רקסים, אזרחי ישראל או עובדים זרים,

צמים ביום כיפור, לא צמים ביום כיפור, מאמינים בה', לא מאמינים בה',

אומרים שיש גילגול נשמות או חושבים שזה בולשיט,-

ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם אחרת, כי יהיה לו עסק איתי!

 http://www.youtube.com/watch?v=sZjr0heZNIw&ob=av2n