אתם יושבים עם אנשים. איתם, אבל לא איתם.

חושבים על דברים אחרים לגמרי:

על איך דברים שעברתם במהלך השנים שינו אתכם לטובה, ואולי לרעה.

על איך שבעקבות אלו הפכתם לאנשים שונים מאוד.

יש לכם תכונות ומאפיינים שאי אפשר לראות אצל אחרים-

ואפשר לראות את זה כדבר חיובי, אך פעמים רבות גם כמועקה.

ואני נמצאת בבית, עם המשפחה בסלון, אחרי שחיכיתי לרגע הזה מיום ראשון,

אבל הראש לא בבית. הראש שלי נמצא בטירונות, מריץ תסריטים ומשחזר ארועים.

מדגיש לי שוב ושוב את השונות שלי.

אני כמו כולם וחלק מכולם ומשתלבת שם, ועדיין לא באמת שייכת.

ולמה?

בגלל שיש לי תכונות והתנהגויות מיוחדות שאימצתי כמנגנוני התמודדות מילדותי הרחוקה.

זה הופך אותי לאדם יותר חזק, איתן, עמיד, יציב, בר תושיה, אינטליגנט, רחב אופקים, בעל תובנות ומודעות רבה לעצמו ולזולת.

ובוגר. מאוד בוגר.

והבגרות הזו, שהרבה אנשים חושבים שהיא מתנה, עושה לי את החיים קשים.

צריכה להשקיע הרבה מאמצים בשביל להשתלב בחברת בני עשרים פלוס, כי המוח שלי הרבה יותר מבוגר.

וקחו בחשבון שכל הטירונים צעירים ממני בשנתיים-שלוש, ועלי להתאים את עצמי.

אז מצאתי לי צעירים בוגרים אחרים להעביר איתם את הזמן,ולצערי לכל אורך הדרך אני רוצה לוותר על הבגרות הזו ולהשתלב עם צעירים.

רוצה להיות ילדותית ולצחוק משטויות ודברים אוויליים.

בגרות. מתנה או עונש?- זאת השאלה.

ובתאום קצת מפליא, ירק כתבה פוסט שעונה על אספקט אחד של התשובה.

[חשבתי שאני כבר יודעת בדיוק מי אני, הייתי בטוחה ב100%. עכשיו, כשהאזרחות שלי נשללה, ירדתי ל70%].

יש כל כך הרבה געגועים לכל מיני דברים שחלפו, ומחשבות לפרוק, ואין לי מושג מאיפה להתחיל..

לא יודעת אם כדאי להתחיל. תיבת פנדורה.

ונתפס לי כל הצד השמאלי של העורף והצוואר. חייבת מסג'..