יום שבת. מזג אוויר סתווי, מושלם לפיקניק משפחתי.

ארוחת הבוקר הסתיימה, יוצאים לסיבוב.

נשארתי לשבת עם אשתו האהובה של דוד שלי, בת 55.

סיפרתי לה על השירות שלי, והיא סיפרה לי על שלה.

גלשנו, והיא פתחה את מחוזות העבר עם זיכרונות על האקסים, עד שהיא הגיעה לבעלה הנוכחי- דוד שלי.

ביום החתונה ניגש אליה ידיד ואמר "יש לך 5 דקות להתחרט ולברוח איתי".

והיא חושבת..... :

"אני רוצה לברוח איתו.

לא אוהבת את בעלי לעתידי.

אבל איך ההורים שלו יגיבו?

איך שלי?..."

עברו קצת יותר מחמש דקות. היא פונה לידיד, אומרת שהיא מוכנה ללכת איתו, אבל נתקלת בסירוב.

כי עברו יותר מחמש דקות.

היא התחתנה. ראיתי את התמונה, אושר לא נכלל בה.

שאלתי בעדינות למה היא לא ברחה לבד.

התשובה שלה היתה שגם אמא שלי לא ברחה.

חשבתי על איך זה לקום יום יום במשך 29 שנים ארוכות ליד מישהו שלא אוהבים,

על 22 שנים מתוכם שבהם לא מקיימים יחסי מין (אפילו את זה היא סיפרה לי..).

שמסתכלים על בן הזוג, והדבר היחיד שמרגישים זה סלידה. רצון לברוח.

והחמצה. המון החמצה. חרטה. אשמה. עצב. אומללות. חוסר אונים.

חשבתי על עוד המון דברים, והרגשתי במשך כמה דקות את התחושה הכולאת הזו בבטן שהיא מכירה כה היטב.

היא עמדה להיכנס לאוטו. לא הורדתי ממנה את העיניים. רוצה לבכות, אבל מתאפקת בהחלטיות ונחישות.

מדליקה סיגריה נוספת. היא אף פעם לא מדליקה סיגריה לפני הכניסה למכונית.

המבט שלה היה אחר. גם תווי הפנים.

היא כבר לא היתה אותו הדבר מאותו הרגע,

וגם אני לא.