מקשיבה כל היום לשיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום",

ושואלת את עצמי האם המצב חייב להיות כזה אטום.

בוחנת את חיי,

ומתחילה להרגיש ניצוץ של רעיון לשינוי בעצמותיי:

מאז שסיימתי לימודי עתודה, חזרתי לגור בבית והתגייסתי,

מרגישה שבשגרת היומיום מאסתי.

הסקתי שצריך לעזוב את הבית בשנית,

לראות יותר עולם ולרמוס את תחושת השיעמום העקשנית.

אך אבוי.. לאיפה אעבור?

הא!, יש דירות לחיילים בכל חור.

מחר אחייג למשקית ת"ש,

ועד שיתנו לי דירה אעשה מלא בלאגן ורעש.

אומנם יש לי משפחה, בית ועזרה,

אך קיימת גם סיבה מוצדקת מאוד שבגינה כנראה אהיה זכאית לדירה.

ואולי סוף סוף אכיר יותר חברים,

שיהיו שם כשצריך- ולא יתנהגו כזרים.

ויהיה לי זמן וכוח לצאת לבלות ולטייל,

כי בינתיים מרגישה כלואה בתוך אברבנאל.

ריח חריף של שינוי בכל רחבי החדר,

מקווה שיתאפשר לי לעזוב שוב את העדר.