מדיחה כלים, עושה את הפעולות אוטומטית מבלי לחשוב, והתודעה מתפנה להתעסק עם דברים אחרים.

המוח מפליג למחוזות נידחים, ולפתע מתחילה לזמזם שיר. בספרדית. שנים שלא שמעתי ספרדית.

מנסה להזכר בו. נכנסת לגוגל, מחפשת רמזים, ומגלה שזהו השיר:

הקשבתי, רק למוזיקה ולקול. התרגום ומשמעות השיר לא מעניינים.

תמונות מהעבר עלו כמצגת פלשבקים אחת אחרי השניה:

איך בגיל 10-11 הייתי מכורה בטירוף לערוץ ויוה, למדתי ספרדית רק בזכות הטלנובלות.

איך שטסתי לספרד עם המשפחה, והסתבר לנו שהם מתעבים אנגלית. אפשר לתקשר איתם רק בשפתם.

דיברתי עם מוכרים ועם נהגי מוניות, וחילצתי אותנו מכל מיני מצבים. רק אני יכולתי לעשות את זה, כולה ילדה בת 11.

ואיך חשבתי שאני מדהימה ואין עלי. לא עניין אותי כלום ולא ראיתי אף אחד בעיניים, הייתי בטוחה שאני הכי מהממת ביקום.

אבל לא הייתי סנובית ויהירה, אלא בדיוק להיפך- עם הרבה ענווה ואהבת הזולת.

אהבתי את עצמי ותמיד ידעתי במעמקי ליבי שיום יבוא והכל יהיה טוב יותר.

יש בקול של נטליה אוריירו בשיר הזה מין קסם מיוחד שמחזיר את התחושה