התגייסתי בספטמבר האחרון, חושבת שזו התחלה חדשה.

נכנסת לתפקיד פיקודי, יודעת מראש שזה לא מתאים לי, אבל נותנת צ'אנס.

החודשים עוברים, עם הזמן מתמצאת בחוקים, בנהלים ובציפיות ממני, אך מרגישה קושי רב בתפקוד.

מתבשלת עם זה, עד שהכל רותח- ואז מתפוצצת מול המפקדת שלי.

מגיעה למסקנה שלא אוכל להמשיך בתפקיד. אבל למה? מה הולך שם? התפקיד במהותו לא כל כך קשה..

יושבת עם עצמי, מנסה להבין מהן תכונות האופי המקשות עלי, ואז מתחילה לעשות הקשרים:

הכל בגלל הבית המטומטם שנולדתי לתוכו עם אחות בכורה שיש לה פיגור שכלי ואוטיזם, ואחות שניה עם סכיזופרניה פרנואידית,

ואני שצריכה לחיות בצילן ולא באמת מקבלת הזדמנות להתפתח.



דיברתי עם המפקדת על כך שלא אוכל להמשיך בתפקיד ואני מבקשת משהו חלופי. 

היא העבירה את זה למפקד היחידה, והוא פנה לעוד גורמים מעליו, וזה אפילו הגיע למפקד הראשי בדרגת אלוף משנה.

ואז חשבתי שזה כזה דבילי ועצוב שהדברים משפיעים עלי עד כדי כך שאפילו השירות הצבאי שלי נדפק.

כל הפאקים והדפקטים שלי זה בגלל הבית. כשאני מדמיינת את החיים שלי לו הייתי גדלה בבית אחר, אין לי ספק שהייתי מגיעה להישגים מרשימים וכלום לא היה עוצר אותי- ואז בא לי לבכות.

הייתי צריכה להיוולד למשפחה אחרת, נורמלית.

נמאס לי לחשוב ולדבר על זה כל הזמן בבלוג, חייבת לחזור לפוסטים יותר מעניינים.....