בשמחה ובששון עברתי אתמול תאוריה ראשונה.

רצינו לעשות משהו נחמד- ויצאנו היום למסעדה: שני ההורים, אחותי הבכורה ואני.

מכירים את נאפיס? אחד המקומות הטובים! יש שם הכל!

עוברים על התפריט, ואבא זורק הערות "אוף... אין פה כלום.... העסקית הזו לא תקפה בשבת".

אחרי כמה דקות של "אופים" שבהם לא הסתדר לבד, התערבתי.

הסתכלתי בתפריט שלו ואמרתי:"רואה את זה? תשלב עם ההוא, ויש לך בדיוק אותו דבר".

במקביל למרירות שלו, אחותי מתנהגת בדיוק באותו אופן.

(אתם לא יכולים להחליט?! כולה  ארוחת צהריים!)

האוכל הגיע, ושני דברים קרו:

- מה שאחותי הזמינה היה עם ריח לא נעים.

- אבא רצה מלח.

קראו למלצר וביקשו לטפל בשני הנ"ל. המלצר ממש מיהר, אז הספקנו רק לבקש מלח.

כשהגיע מלצר אחר, דיברנו איתו על הארוחה של אחותי. במקום דיבורים זה היה צרחות.

לא יודעת מה הקטע המטומטם הזה שיש לאבא שלי עם מלצרים, אבל הוא אף פעם לא יהיה מנומס- אלא יצרח עליהם:

"ביקשתי כבר 3 פעמים מלח!!! איפה הוא?!?!?!?!?"

ובמקביל לצרחות שלו גם אחותי מצטרפת עם הערות ושאלות מפגרות.

המלצר לא ידע איפה לקבור את עצמו, וגם אני לא. מרוב בושה.

שונאת שהם עושים את זה.

אני יודעת שככה זה בכל יציאה, אך התקווה שהפעם זה יהיה אחרת תמיד נשארה- עד היום.

נשבר לי מהיחס של אבא למלצרים ומהאווירה האיכסית שהוא ואחותי עושים,

אז עפתי עליהם באמצע הארוחה ועזבתי את המקום.

לא האמנתי שאני עושה דבר כזה... אבל אחרי הרבה פעמים, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

ודבר אחד היה לי ברור: לא אצא איתם יותר לעולם לאכול.