אתמול בערב יחידה חולקו דרגות ושי לימי הולדת.

מישהי שמשתחררת היום קיבלה תעודת הערכה ודיברו על העזיבה שלה.

לי יש היום יומהולדת, ומחר זה היום האחרון ביחידה- יום ראשון מציבים אותי במקום אחר.

המפקדת המדהימה שלי לא הזכירה את זה אפילו במילה אחת.

בגלל שאנחנו לא נמצאות פיזית באותו מקום, יכול מאוד להיות שלא אראה אותה יותר-

ולא עלה בדעתה אפילו לעשות לי ראיון סיכום תפקיד כמו שצריך.

במשרד תלויים על הקיר בקבלה כל תאריכי ימי ההולדת,

ובכל זאת אף אחד לא מברך.

מעולם לא עשיתי סיפור מימי ההולדת שלי, ומבחינתי זה סתם עוד יום.

מצד שני, קצת מעציב לגלות שלאף אחד בצבא לא איכפת.

כששאלו אותי לאיפה אעבור,

ציפיתי לשמוע "איזה בעסה שאת הולכת.. נתגעגע". או לפחות "בהצלחה".

במקום זה באה התגובה המאוד אגואיסטית "איזה יופי!! ככה תעזרי לנו שם עם דברים שנצטרך".

ציפיתי לקצת יותר מהחיילות שהייתי כמו אמא בשבילן.

מה שבטוח זה שבתפקיד הבא אני לא מתכוונת לתת את הלב והנשמה.