התפקיד שלי בצבא מצריך טיפול בחיילים. לא טיפול רפואי נטו, אלא כל המעטפת שמסביב. קצת קשה להסביר.

פעם כשחייל היה אומר שכואב לו ומתקשה להתנייד עם קביים, הייתי ישר מרחמת ומעבירה בכיף בקשה להסעות למרות שהוא לא זכאי.

עכשיו אעביר את הבקשה, אך המחשבה האוטומטית שעוברת לי בראש, היא "איזה בכיין..".

פעם כשהיו מתפרעים וצועקים ברחבי המשרדים שלנו, הייתי נשארת רגועה, מביעה הבנה לליבו, אמפתיה, פראפרזה ושיקוף, ויוצאת מתוך נקודת הנחה שההתפרעות נובעת מתוך תסכול, ועלי להכיל אותה ולהרגיע בדרכי נועם.

עכשיו סבלנותי פגה. אם צועקים עלי, אני מרימה את הקול בחזרה ומעמידה במקום. לא אתן שיצעקו עלי ועל החיילות שלי.

רק לאחר שירגעו, אפתור את הסיבה שגרמה להתפרעות.

פעם הייתי אוהבת לשבת המון זמן וביסודיות עם החיילים, כדי שיצאו ממני רק כשהכל ברור.

היום כבר עייפתי. בכל זאת אשב כמה שצריך, אך עם פחות סבלנות מפעם.

מפחדת להתעורר בעוד חודש,

ולגלות שמאמפתית, מבינה ומתחשבת,

הפכתי למפלצת קרה שמתייחסת לחיילים רק כאל מספר אישי ואבחנה רפואית.