הוא:"אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"

אני:"כן"

הוא:"הגימגום שלך הוא מילדות?"

אני:"לא פותחים את הנושא הזה".

הוא המשיך לשאול שאלות למרות התנגדותי הנחרצת, עד שלא יכולתי לשאת בזה יותר- ועזבתי את המקום במהרה, מנסה בכל כוחי לעצור את הדמעה.

איך?איך אני יכולה לספר על הדברים שקרו כשהייתי קטנה ובעקבותם נפגם שטף הדיבור?

איך אוכל לגלות שכשהייתי ביסודי לא יכולתי להוציא מילה אחת בלי להיתקע 3 פעמים בכל הברה?

ושניסיתי כל טיפול אפשרי, אפילו טיפולים הזויים במיוחד, העיקר שתהיה לי את התקווה להתרפא. ושכלום לא עזר.

אז נכון שהמצב היום טוב מבעבר, אך עדיין יש את הפחד לדבר בציבור ובפני אנשים זרים.

את ההמנעות מלהגיד מה שאני רוצה וחושבת, בשביל להוריד את הסיכוי שאתקע.

הבושה להתחיל עם בנים ולהגיב להתחלות שלהם.

ושהשטף משתפר כאשר מרגישה בטוחה בעצמי ונינוחה,

ונהרס פלאים ברגעי לחץ, מצוקה ומועקה.

הדימוי העצמי שלי מושפע מאוד מאופן הדיבור.

בסיטואציות שצפוי מראש שמידת החרדה תעלה מגדר הנורמה- אני לוקחת כדור הרגעה.

זה עזר לי לעבור, למשל, ראיון עבודה של 45 דקות אצל אנשים בכירים במיוחד- בלי גמגום כלל.

ובפעם הראשונה כשהייתי קצינה תורנית והיה צריך להעביר תדריך בפני 12 בנות סוררות- זה הציל לי ת'תחת.

אני יכולה לספוג הכל:

את זה שאחותי הבכורה עם פיגור שכלי ואוטיזם, ואת הסכיזופרניה הפרנואידית של אחותי השניה,

החוצפה המוגזמת של אחותי הקטנה, העיסקה המטומטמת שחתמתי עם הצבא, ואפילו את עודף המשקל שלי-

אבל עם הגמגום לעולם לא אשלים.

הכלא הכי איום שיש בעולם, הוא כזה שמונע ממך להתבטא. במיוחד כשעובדים עם קהל.