אחרי שאמרתי לעצמי שיותר לא אשאר עד מאוחר בבסיס,

נשארתי.

מגיעה השעה 17:00, החיילות שלי מתקפלות.

18:00, הבטן מתחילה לקרקר. ארוחת ערב בבסיס.

19:00, איך הזמן טס.

20:00, לקראת סיום.

21:00, יופי. כל המטלות בוצעו.

אבל.. אין לי כוח ליסוע  הביתה.

אולי אשאר לישון בבסיס? יש לי בגדים נוחים ומצעים.

אבל אין לי מברשת שיניים ומשחה..

לא נורא. אקנה על הבוקר בכמה גרושים מהשק"ם.

אבל אני בלי התרופות היומיות למניעת מיגרנה..

נו, לא נורא. אז פעם אחת לא אקח. מה כבר יקרה?

אבל מחר אני רוצה לצאת עם חברים. מה, לא אהיה בבית גם היום וגם מחר?

אויש, מה זה הפולניות הזאת??

יאללה, נשארים לישון בבסיס.

@מרימה טלפון לאמא@

"אמא, אני לא חוזרת.." (לא מספיקה לסיים משפט, וקולטת שאין לי מסרק).

על זה כבר אי אפשר להתפשר.

"לא..לא משנה. נתראה"

מסקנה: להשאיר במשרד מסרק קבוע. וגם מברשת שיניים לא תזיק.

ויהיה ממש נחמד להפסיק לכתוב פוסטים מטומטמים.

בעצם.. עדיף לספר משהו מטומטם מאשר איך התעללתי בחיילת מסכנה שכל הרגל היתה חבולה ומוגלתית והגיעה אלי להחלפת חבישה.

זה לקח שעה מרוב שהיא התפוצצה מכאבים!!

אני מפחדת לומר שאולי..אפילו קצת.. טיפונת.. היה לי כיף להכאיב לה אחרי כל הסיוטים שחיילים עושים לי מתוקף תפקידי.

(כמובן שזה לא היה בכוונה).

וגם היה בה משהו כזה שמזכיר טיפוסים שאני לא סובלת.

אז בעצם נהנתי מאוד שזה כאב לה. ושאלוהים יסלח לי..

אהה.. אבל אני לא מאמינה בה'.

וטוב לדעת שיש בי קצת שטניות וזדון,

כי לפעמים בא לי להקיא מכל התדמית של אחות רחמניה עם שפע טוב הלב והפילנטרופיות שזורמים ממני כמו מים בהרי הקרפטים ברומניה.

וכי גם לי מותר להוריד את הפוקוס מאחרים, ולהתמקד בעצמי.

(מעניין איך היא מרגישה)