אריזה מאסיבית של ציוד.

נסיעה ארוכה. שוב ושוב.

עומס. לימודים.

ולבד. הרבה לבד.

וחושך.

ובאותה נשימה

דשא

אוויר

צחוק

עצמאות

ביחד

סימטאות עוצרי נשימה

וחופש. סוף סוף חופש.

עד שמצאתי בית כלבבי, נאלצתי לחזור למקום הולדתי.

ומחר היא עוזבת את הבית.

בניגוד אלי- לא תעזוב לצורכי לימודים. לא תגור במעונות סטודנטים. לא תחזור עם תואר. אם בכלל תחזור.

היא הולכת להישאר בהוסטל, עם כל האנשים שלא יכולים להסתדר לבד.

עם כל האנשים שגם משפחותיהם קרסו תחת הנטל המעיק, והרימו ידיים.

בשביל סתם מישהו, המושגים "פיגור שכלי" ו"אוטיזם" הם סתם מושגים.

בשבילנו, בשבילי, זה מה שדפק למשפחה את החיים. מה שדפק לי את החיים.

 החולה לא מבין שהוא חולה. לא מפנים שמשהו לא בסדר.

המשפחה היא זו שצריכה לבלוע את הצפרדע מבלי להתלונן.

אוכלים צפרדע אחת

ועוד אחת

ועוד אחת,

ואפילו מאה. אבל כבר אין מקום להכיל. אין רצון להכיל. אין יכולת.

ממחר יהיה שקט.

אז למה מרגישה את הבטן נקרעת לגזרים?

 אני לא מצליחה לנשום