לפני 3 שבועות הופנתי למיון בעקבות כמעט התעלפות ונימול בכף יד.

בוצעו כל מיני בירורים, ועוד שניים לפניי, אך מאז לא היו תחושות דומות. עד היום.

בצהריים חזר הנימול שטיפס לו למעלה היד והזמין חבר- תחושת דקירה.

ניגשתי למרפאת היחידה ולחצתי שיקבלו אותי אפילו שכבר הגיעה השעה 17:00 והרופא רצה ללכת,

והופנתי למיון.

חייגתי לאמא והודעתי לה בשיא השלווה והרוגע שאני מאחרת בגלל זה.

עברתי הערכה נוירולוגית שיצאה תקינה, ונקבע לי תור לEMG בעוד שבוע. שוחררתי הביתה.

ואז הסתבר לי ש:

* אמא שלי נכנסה לחרדות והתקף בכי

* בהמשך לסעיף קודם- לא הלכה לבדיקת אורטופד למרות שסובלת הרבה זמן

כמובן שאמא היא תמיד אמא, ואמא דואגת כל הזמן,

אבל מכאן ועד לתגובה זו?...

התחלתי כבר להרגיש אשמה שסיפרתי לה... בדיעבד, היה עדיף להודיע לה רק כשהשתחררתי.

אבל,

אמא היא תמיד אמא. ואני אוהבת את אמא שלי בכל ליבי הענק.

ומודה לה' בכל יום (אפילו שאני לא מאמינה בו) על שבורכתי בהורים כאלו