אתמול בשעה 16:00 התחילו סחרחורות.

אחרי שעתיים נוספה חולשה בכף יד ימין.

"זה שום דבר", חשבתי לעצמי. "אנוח והכל יהיה בסדר".

ישנתי שנת ערב+לילה של בערך 12 שעות. אחחח, התשישות.

היום בבוקר נעמדתי בשביל לצחצח שיניים. ראיתי הכל שחור והופיעו משום מקום בחילות חזקות .כמעט התעלפתי.

מאתמול עד היום הסחרחורות לא עזבו אותי.

פעמיים כמעט נפלתי במדרגות כי לא ראיתי אותם, הם היטשטשו עם הרצפה.

קיבלתי הפניה למיון וביליתי שם יום שלם,

עשו לי בדיקות דם והערכה נוירולוגית.

אתם יודעים מה אמרה הרופאה ששיחררה אותי?

שהכל בגלל החום וקצת התייבשתי.

אז איך, לעזאזל, בדיקות הדם יצאו תקינות?

וליטר הנוזלים שתקעו לי לווריד בתוך שעה לא עזר?

ואיך אתייבש אם אני במזגן רוב היום ושותה 2-3 ליטר מים קרים?

רופאת היחידה שלי הסבירה שלעיתים לחץ יוצא דופן מוביל לתסמינים האלו-

זה כבר יותר הגיוני.

ולסיכום:

בכל פעם שרופאים לא יודעים מדוע אתם סובלים, הם יגידו שזה-

פסיכוסומטי/ אדיופטי/ פיזיולוגי עבורכם

ויתקעו לכם אינפוזיה

בכללי, אין לי דרישות וסטנדרטים גבוהים.

לצורך הדוגמא: בטירונות הייתי היחידה שישנה ישירות על המזרון (ללא סדין מהבית) והתכסתה עם שמיכת הסקביאס המעופשת- לא פחות ולא יותר.

הכרית שלי היתה שק השינה שקיבלנו, מגולגל.

באוכל הבררנות שלי אותו דבר, כמעט ואפסית.

ובכל זאת, יש מקרים שאי אפשר להתעלם מהם:

הערב הייתי בסניף Arcaffe במתחם G כפר סבא, כשכל מבוקשי זה קפה הפוך וסלט עם גבינה בולגרית.

הוא היה מורכב רק ממלפפון ועגבניה (ו-2 זיתים שחורים) שחתוכים בגודל שמתאים לסוס-כאשר ילד בן שתיים (כפי ששחר חסון אומר..) חותך יותר טוב!!

בלי מלח, בלי אפשרות לרוטב כלשהו מלבד שמן ולימון, עם חתיכה קטנה בלבד של לחם ומלא מלא מים בתחתית הצלחת.

המלצר הביא את הקפה בלי כל התוספים הבסיסיים מסביב כמו כפית/סוכר/סוכרזית/סוכר חום, והוא היה מר מאוד (ולא עוזר להמתיק, זה סתם מגעיל יותר. אז זרקתי אותו לעזאזל).

אני אוהבת לשתות בכוס הTakeaway, ואפילו מכסה לא היה להם..

יצאתי משם מאוכזבת כשהצורך העז שלי בהפוך לא סופק.

אז עברנו לארומה. יש להם הפוך מהמם ועוגיות ממש טעימות לנשנוש בצד .

ביציאה היה מתקן מים. שני ילדים מזגו להם. ילדה קטנה הגיעה וביקשה בנימוס:"סליחה, אפשר בבקשה כוס מים?".

הילד הגדול שהיה במתקן לקח כוס חדשה והחל למזוג. להפתעתי  זה לא היה עבורה, הם לקחו את זה והלכו תוך התעלמות מוחלטת ובוטה.

התכופפתי ושאלתי אותה:"שלום. את רוצה שאמזוג לך מים?".

יודעים מה היתה התשובה?

"אני בן, לא בת".

ומאיפה אני אמורה לדעת??? היו לו סיכות בשיער! ובגדים של בת! גם הליכה של בחורה..

פאדיחה.....

הבהרה:

הפוסט נכתב סתם מתוך צורך פתאומי לקשקש הרבה. והאמת היא שאין כאן שום פואנטה שברצוני להעביר.

אין בכווונתי למנוע כניסת לקוחות לסניף Arcaffe בכלל, או לסניף הנ"ל בפרט.עם זאת,  חשוב שתדעו למה לצפות אם תהיו שם

הערה נוספת:

כיאה לפוסט שנכתב בלי סיבה, יש לצרף את השיר התורן שנדבק בראשי. קיצ'י, אבל אני מתה עליו!!

Everytime we touch- Cascada

שיהיה שבוע טוב!!

באחת השבתות שסגרתי בבסיס בתור קצינה תורנית, שומרת אמרה שמרגישה לא טוב.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שזה סתם בולשיט ושהיא מנסה להתחמק משמירה,

אך ליתר בטחון בדקתי אותה.

נדהמתי לגלות שיש לה דופק 160 במנוחה (כשהנורמה היא 60-100), וחום 39.5!!

כמובן שהפעלתי את סמכויותיי כאחות, והוצאתי לה במיידי הפניה ואסמכתא למיון, ווידאתי שהוריה ילוו אותה.

זה קרה לפני כ-4 חודשים.

היום במקרה הע. קצין ששמר איתי באותה שבת סיפר שמפקד הבסיס מאוד כעס שטיפלנו בה-

אמר שלא היינו על תוקף חובש ואחות.

ואני אומרת: שילך לה*****!!

אם לא הייתי בודקת אותה ואומרת "לא נורא, תנוחי ותשתי הרבה", והיה קורה לה משהו,

האשמה היתה נופלת עלי כי אני האחראית במהלך התורנות.

אז נכון שהייתי קצינה ותורנית, ונכון שלא הייתי על תקן צוות מטפל,

אבל מפה ועד ללא להתייחס לחיילת שמרגישה לא טוב?..  ואולי היתה מתעלפת כי העומסים על הלב חזקים מתמיד?

ואולי החום היה ממשיך לעלות, ומערכות הגוף שלה היו מתחילות לקרוס אחת אחרי השניה?

ואולי היא היתה מתה?!?

אם זה היה קורה שוב, הייתי מטפלת. ולא איכפת לי גם אם יזמינו אותי לבירור אצל קרפ"ר.

כי לפני שאני קצינה תורנית, אני אחות. ובתור אחות יש לי מחוייבות אישית כלפי חולים.

וכל המערכת הסתומה הזו יכולה לקפוץ לי!

חייל מגיע אלי להוצאת סיכות לאחר ניתוח.

עבר עלי יום קשה, קניתי סוכריות M&M כנחמה. כמה שקיות. היה באמת יום קשה.

וכשראיתי אותו, את אותו חייל שהגיע להוצאת סיכות וחבישה,

היה בי צורך עז במיוחד להתנהג בליצנות ולשדל אותו לאכול שקית אחת.

עברו הימים והתראנו שוב במסגרת תפקידי.

הוא זכר אותי, אבל אני לא זכרתי אותו. ככה זה כשרואים עשרות חיילים מידי יום.

הוא הזכיר לי את מה שקרה, וסיפר כי באותו יום נתן למישהו זר כסף לאכול.

אחר כך הוא היה רעב מאוד, אבל נגמר לו הכסף.

ובדיוק נחתתי עליו עם הממתק המשביע.

ואתמול, ערב יום השואה, רציתי מאוד לאכול משהו בחוץ עם אמא.

כבר בשעה 18:00 כל בעלי העסק בהם עברנו היו סגורים, אך לא התייאשנו:

ב18:50 נמצאה פיצריה פתוחה. ביקשתי שני משולשים, אך הם בדיוק עמדו לסגור, ונשאר להם בצק רק לפיצה משפחתית אחת.

קניתי אותה.

בעודנה בתנור הגיעה סבתא והתחננה ל-3 משולשי פיצה כי הנכדים שלה רעבים באוטו.

הצעתי לה להתחלק בתבנית הפיצה- ככה הם שבעו, ואנחנו לא נשארנו עם פיצה עודפת.

הפיצה היתה חצי זיתים ירוקים וחצי שחורים.

אנחנו אוהבים יותר שחור, והם אוהבים יותר ירוק.

אפילו בתוספות זה הסתדר.

וזה קצת חסר התחשבות כשאני מדברת על אוכל ביום השואה........

כשתינוק עושה יציאה בטיטול: "מי עשה קקי? מי גדול של אמא?"

כשדייר בבית אבות עושה יציאה בטיטול:"מה זה הגודל הזה??  כמה כבר אכלת??"

כשתינוק אוכל מעדן/דייסה וכולו מתלכלך:"מי חמוד של אמא? מי??"

כשדייר בבית אבות אוכל מעדן/דייסה וכולו מתלכלך:"נו באמת.... עכשיו צריך להחליף לו את כל  הבגדים!!"

כשתינוק בוכה, אמא מגיבה בחום ואהבה:"מה קרה נסיך של אמא? אתה רעב? הטיטול מלוכלך? רוצה חיבוק"?

כשדייר בבית אבות בוכה.....:"מה יש לו?! שיסתום כבר!!"

כשתינוק לא מצליח להרדם, הורה ישאר ער ביחד איתו וילטף/ישחק איתו עד שיתעייף.

כשדייר בבית אבות לא מצליח להרדם, תוקעים לו עוד כדורי שינה.

המשפט "אל תשליכני לעת זיקנה" חזק מאוד בעיניי.

כמו שההורים שלנו השקיעו בנו שנים על גבי שנים עד שהפכנו עצמאיים, חייבים לגמול להם באותו אופן. 

לא רוצה שההורים שלי יעברו את מה שאני רואה בכל משמרת..

יום רביעי.

כאבי גב איומים כל היום. זה בטוח כלום, רק תנוחות לא נכונות בכיסא במשרד.

יוצאת מהבסיס בשעות הערב המאוחרות. כל עצם ושריר בגוף כואבים. נו, מילא, זה רק בגלל הקור הנורא.

מגיעה הביתה. המזגן מחמם.

אבל קר לי.

מתכסה בשמיכה.

עדיין קר לי.

עוד שמיכה.

הייתכן שעדיין קר?!

שמיכה שלישית.

קור איימים וצמרמורות. אבל בלי חולשה, בלי כאב ראש, בלי עייפות, בלי אף סתום ונזלת.

רק קור וצמרמורות.

מודדת חום. רק ליתר ביטחון, הרי אף פעם הוא לא עולה אצלי מעל 36.5- ולא משנה מה.

הפעם...

38.0.

מתמסרת לשמיכות הנאמנות, לספה המזמינה, וצוללת בניהן שעולם שכולו שינה וחלומות.

וכאבי שרירים.

מקלחת חמה מאוד יכולה לעזור, אבל צריך להדליק דוד..

עד שהמים יתחממו, מישהו מוכן בבקשה לעשות לי מסג'?

כואב.. כל כך....

בלימודי ההסמכה לאחיות חפרו לנו על כך שאסור לכסות בחזרה מחט לאחר שימוש בשל סכנת דקירה.

וחשבתי לעצמי- "מי המטומטם שידקר ממחט?? מכסים אותה בזהירות, והכל בסדר".

היום הזרקתי אינסולין וכיסיתי את המחט.

לפתע נפלט לי "איה!".

הסתכלתי בכל העסק, ובחיי שאין לי מושג איך זה לעזאזל קרה, אבל בגלל מהירות הפעולה-

המחט נכנסה לכיסוי, התעקמה וחדרה את הפלסטיק .

במהרה מצאתי את עצמי ממלאת דו"ח על מקרה חריג, לוקחת לחולה המסכנה 3 מבחנות דמים,

ורצה איתם למיון בשביל לפתוח תיק ולתת דם בעצמי....

מזמן לא הייתי במיון.

היה אקשן

בתחנת הרכבת של יבנה יש רציף בודד.

מצידו האחד תיראו שטחים ירוקים, מרחבים וחופש, ומצידו השני עיר בנויה ומתועשת.

בעודני ממתינה לרכבת לתל אביב, התהפנטתי על הפרדס מימול.

כשהייתי קטנה היה לנו מול הבית פרדס דומה עם גידולי תפוזים.

יום אחד סבא לקח אותי לתוך הפרדס, שלף אולר מכיסו, והתחיל לקלף לנו כמה.

התחושה היתה מעורבת: כיף גדול מהיציאה היחידה מעולם שהיתה לי לבד עם סבא, משולב עם פחד עצום שיתפסו אותנו.

בתוך הפרדס היה מפעל לשיש, והנחתי שהם בעלי המקום. כל שניה הצצתי בשביל לוודא שלא ראו אותנו מתגנבים..

עברו שנים מאז. סבא שלי נפטר, והפרדס יחד עם המפעל הוחרבו למען הקמת שכונה. מיותר לציין שגם ילדותי חלפה כלא היתה.

הבנתי שכאשר אני:

- שותה שוקו חם

- קונה שטויות מחנויות של הכל בדולר/בשקל

- רואה סרטים מצויירים

- מתחפשת בפורים

- הולכת שבי אחרי רצונות אימפולסיביים

- אוכלת תפוחים מסוכרים (אלו שמצופים בסוכריה אדומה)

- אוכלת דייסה (ראו פוסט קודם)

- אופה עוגיות שוקולד צ'יפס

- שוכבת על אמא ומניחה ראשי על חזה (לא, לא איך שאתם חושבים..) כאילו הייתי תינוקת בת יומה

- מתלהבת וצוחקת משטויות,

למעשה קיים ניסיון לחזור לתחושות מהילדות.

כשהגעתי לחוף הים והרגשתי את קרני השמש החמימות והבלתי אופייניות לעונה,

כל מה שרציתי לעשות היה כמו בילדות כאשר נסענו לחוף בספונטניות:

לפשוט את הבגדים, להישאר עם תחתונים (ולפעמים בלעדיהם..), להיכנס למים ולא לחשוב אם מסתכלים או לא.

הבעיה היא שאחר כך הייתי גומרת במשטרה. או במיטה של מישהו.

אז במחשבה שניה.. אולי חבל שלא עשיתי את זה

היום בחדשות היתה כתבה קצרה על חלווה ואופן ייצורה (או ייצורו?...).

מעולם לא אהבתי חלווה, אך היתה תקופה של 4 חודשים שטחנתי את זה. עד ששוב חזרה הסלידה.

ופתאום.. תשוקה בלתי מוסברת קפצה לבקר את לשוני.

ולא רק לחלווה.

תמיד בארוחת הבוקר בבסיס, לצד כל המטעמים המפתים, נחה לה קערת דייסת סולת.

ותמיד חשבתי לעצמי- מי לעזאזל אוכל את העיסה??

אין לי מושג מה נחת עלי, אבל התחשק לי את הג'יפה הזו.

חיש מהר שאלתי את אמא איך להכין, ומצאתי את עצמי מול החומר הבלתי מזוהה.

טעמתי

וטעמתי

ומשום מה היה לזה טעם של מרק עוף.

ובכל זאת אכלתי..

נו, מילא, בתור אחת שבחלבון ביצה קשה מרגישה טעם של מתכת, אי אפשר לסמוך במיוחד על חוש הטעם שלי

 -

לאחר פוסט מטומטם, חייבים לאזן עם אחד איכותי, פוסט עם אמירה חברתית חשובה.

מוציאה את התרופה שתהיה עוד כמה דקות בתוך שריר הגלוטאוס מקסימוס בישבן.

אבקה- צריך להמיסה לפני הפעולה הלא נעימה.

מחפשת הוראות המסה על הבקבוק. במה למהול? וכמה?

לא כתוב.

מחפשת בארון התרופות את הקופסא המקורית או עלון השימוש- אינם.

האח השני והיחיד במחלקה אומר למהול ב7.5 מ"ל מים להזרקה.

נשמע לי המון, אך מקשיבה לאח הוותיק והמנוסה.

מוהלת ומכינה את כל העסק הזה, אבל כמה רגעים לפני שאני הולכת לחולה..

משהו עדיין  נראה מוזר. אין מצב שכל הכמות הזאת צריכה להכנס לתוך שריר......

מחפשת את הרופא בשביל לוודא את ההוראה, אבל הוא הלך לפרק זמן לא ידוע.

במחלקה אחרת היו שני אחים. כשראו את המזרק המוכן אמרו ביחד בפליאה:

"מה?? מהלת בכל כך הרבה נוזל? ועוד במים?!?!? מה פתאום?????"

והראו לי הוראה כתובה בענק (שלא היתה קיימת אצלי במחלקה..)  שאומרת כי יש למהול ב3.2 מ"ל לידוקאין- שזה חומר מאלחש.

התרופה הזו כואבת.

הסברתי לאח הראשון את צורת המהילה הנכונה.

כמה דקות אחר כך, האח שהסביר לי לקח אותו לחדר, סגר את הדלת, ודיבר איתו. אין לי מושג מה הלך שם.

לא יודעת מה הפריע לו יותר: שפגעתי ב"אגו הגברי" שלו, ש"הלשנתי" לקולגות אחרות, שאחות טרייה מאוד מחנכת אותו, או שאלוהים יודע מה.

היה איתי ברוגז לכמה דקות. אולי הוא עדיין כועס.

לא נעים במיוחד, אבל אני מעדיפה להזריק נכון ושהוא יכעס, מאשר ללכת אחריו "על עיוור"ולסכן את המטופלת חסרת האונים.

אחרי שהכנתי את כל הזריקות לטוסיק, התחלתי לחלק תרופות לבליעה.

כמעט והתלבלתי בין שתי מטופלות שנראות לי אותו דבר. הוא הזהיר אותי.

אז אולי לא רוצה להתנקם בי אחרי הכל, והכל פרי דמיוני?..

זה כבר לא משנה.

העיקר שנפתח תמיד 7 עיניים ונבקר את עצמנו בלי סוף.

מעבר לסכנה של שלילת הרישיון לעסוק בסיעוד, עומד מולנו בנאדם. אם אנחנו לא נגן עליו, אף אחד לא יעשה את זה!