באחת השבתות שסגרתי בבסיס בתור קצינה תורנית, שומרת אמרה שמרגישה לא טוב.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שזה סתם בולשיט ושהיא מנסה להתחמק משמירה,

אך ליתר בטחון בדקתי אותה.

נדהמתי לגלות שיש לה דופק 160 במנוחה (כשהנורמה היא 60-100), וחום 39.5!!

כמובן שהפעלתי את סמכויותיי כאחות, והוצאתי לה במיידי הפניה ואסמכתא למיון, ווידאתי שהוריה ילוו אותה.

זה קרה לפני כ-4 חודשים.

היום במקרה הע. קצין ששמר איתי באותה שבת סיפר שמפקד הבסיס מאוד כעס שטיפלנו בה-

אמר שלא היינו על תוקף חובש ואחות.

ואני אומרת: שילך לה*****!!

אם לא הייתי בודקת אותה ואומרת "לא נורא, תנוחי ותשתי הרבה", והיה קורה לה משהו,

האשמה היתה נופלת עלי כי אני האחראית במהלך התורנות.

אז נכון שהייתי קצינה ותורנית, ונכון שלא הייתי על תקן צוות מטפל,

אבל מפה ועד ללא להתייחס לחיילת שמרגישה לא טוב?..  ואולי היתה מתעלפת כי העומסים על הלב חזקים מתמיד?

ואולי החום היה ממשיך לעלות, ומערכות הגוף שלה היו מתחילות לקרוס אחת אחרי השניה?

ואולי היא היתה מתה?!?

אם זה היה קורה שוב, הייתי מטפלת. ולא איכפת לי גם אם יזמינו אותי לבירור אצל קרפ"ר.

כי לפני שאני קצינה תורנית, אני אחות. ובתור אחות יש לי מחוייבות אישית כלפי חולים.

וכל המערכת הסתומה הזו יכולה לקפוץ לי!

התפקיד שלי בצבא מצריך טיפול בחיילים. לא טיפול רפואי נטו, אלא כל המעטפת שמסביב. קצת קשה להסביר.

פעם כשחייל היה אומר שכואב לו ומתקשה להתנייד עם קביים, הייתי ישר מרחמת ומעבירה בכיף בקשה להסעות למרות שהוא לא זכאי.

עכשיו אעביר את הבקשה, אך המחשבה האוטומטית שעוברת לי בראש, היא "איזה בכיין..".

פעם כשהיו מתפרעים וצועקים ברחבי המשרדים שלנו, הייתי נשארת רגועה, מביעה הבנה לליבו, אמפתיה, פראפרזה ושיקוף, ויוצאת מתוך נקודת הנחה שההתפרעות נובעת מתוך תסכול, ועלי להכיל אותה ולהרגיע בדרכי נועם.

עכשיו סבלנותי פגה. אם צועקים עלי, אני מרימה את הקול בחזרה ומעמידה במקום. לא אתן שיצעקו עלי ועל החיילות שלי.

רק לאחר שירגעו, אפתור את הסיבה שגרמה להתפרעות.

פעם הייתי אוהבת לשבת המון זמן וביסודיות עם החיילים, כדי שיצאו ממני רק כשהכל ברור.

היום כבר עייפתי. בכל זאת אשב כמה שצריך, אך עם פחות סבלנות מפעם.

מפחדת להתעורר בעוד חודש,

ולגלות שמאמפתית, מבינה ומתחשבת,

הפכתי למפלצת קרה שמתייחסת לחיילים רק כאל מספר אישי ואבחנה רפואית.

למי שיש VOD בהוט, אני ממליצה לצפות בסדרה "להיות אריקה".

מדובר בבחורה ממוצעת שלא הגיעה להישג משמעותי בחייה בעקבות בחירות שגויות.

לפתע הופיע בחייה מטפל מיוחד במינו: מחזיר אותה לארועים שברצונה לשנות. לאותם המצבים שעיצבו אותה קצת עקום-

המטרה היא לתקן את המעוות ולהתגבר על מה שקרה.

מעניין איך היו נראים חיי אם גם אני יכולתי לקבל טיפול שכזה.

תחשבו איזה מגניב זה היה לקבל תשובות לכל השאלות של "מה אם"....

רציתי לעבוד בשביל לרענן את הידע והמיומנויות.

בשביל לחסוך כסף.

בשביל לעשות משהו מועיל עם עצמי.

בשביל ללמוד לנהל נכון את הזמן.

שלחתי מודעה, וחזרו אלי חיש מהר. הבירוקרטיות והטירטורים לפני ההתחלה כמעט מאחוריי,

ואני אמורה להתחיל תוך שבועיים גג.

במקום לשמוח בחלקי, חווה רגרסיה- שומעת שירי רוק בקולי קולות וצורחת אותם בלי להתחשב באף אחד.

זה אומר שמשהו לא בסדר. הפחד מצא פירצה והחל לחדור עמוק לתוך מערכת העצבים.

כדאי שתלמדו כלל:

כשאומרים לך ממקום עבודה "מתי תתחיל? מחכים לך בקוצר רוח!!" זה אומר שהמצב קטסטרופלי וחייבים כוח אדם.

ובמיוחד כשנציג מהמקום מנסה לשכנע את האחראי לקחת אותך למרות מגבלת השעות, ואומר שזה יהיה במקום שני האנשים שלא יכלו להגיע.

אז נכון, מצאתי עבודה בקלות, אך מצד שני משתמעת מכך קריעת תחת רצינית של 150% משרה.

בגלל שאעבוד ערבים, לילות וסופי שבוע, אני מפחדת ש:

- התפקוד בצבא ישתבש

- אהיה עייפה כל הזמן

- לא יהיה זמן להתאושש נפשית וגופנית

- ולבסוף אקרוס

ותמיד יש את החשש שלא אעמוד בציפיות של מקום העבודה החדש.

צריכה מאוד את העבודה הזו, אבל חייבת לשמור על עצמי.

מקווה שאוכל למצוא את האיזון, כי עוגן עדיין אין לי.

כשאנשים שמעו על טיסתי המיועדת לרומניה, התגובה המשותפת היתה "מה יש לך לחפש שם?!".

ובכן.......

נופים

שילוב מקסים של חדש לצד ישן, ציוויליזציה לעומת חיים כפריים פשוטים, עושר מול עוני.

ההרים רמי מעלה ונישאים לגבהים מטורפים, והנופים מרהיבים ביופיים כך שרק העין האנושית מסוגלת להפנים.

התמונות הדלות שהתקבלו במצלמה מעליבות את הטבע האדיר והמרהיב של המדינה.

הרמוניה כמעט בלתי אפשרית ביו חום, ירוק, כחול ולבן.

השלג.. כבודו במקומו מונח.

נוגע לא נוגע, לכאורה אינו מתקשר לשאר הקולגות שלו (יסודות הבריאה), אך למעשה מתמזג בעדינות ומדגיש את נוכחותו.

מונח ברכות דמויית קצף על הדשא הצמא, מקרין כלפי העצים המשוועים לאור שמש.

מראה מסקרן. הלובן הטהור שומר על גבולות אישיותו, ובו זמנית מעניק מעצמו ומקבל בחזרה.

מזג האוויר אינו החלטי ומתעתע בתושביו, מאלץ להתפשט ולהתלבש מחדש במהירות מסחררת.

והפרחים האנושיים מבקשים את תשומת ליבנו

ארכיטקטורה

הבנייה ברומניה מושפעת מהסקסונים, קומוניסטים ועוד זרמים שחמקו מאוזניי.

הסקסוניים העמידו מבנים ייחודיים ומרווחים למדי, לעומת קומוניסטים שהשתמשו ב"רכבת קומוניסטית" צפופה (לא צילמתי "רכבת").

כניסה לכנסיות ושמיעת שירתם של כמרים ונזירים גורמת להחסרת פעימה. ואפילו שניים.

ישנו שימוש נרחב בעצים (אפילו למושבי השירותים!) המשמשים ליסודות ולהסקה.

בלתי ניתן להתעלם מחוש העיצוב הייחודי המשתמש בעיקר בעורות חיות, פוחלצים וקרני בעלי חיים כבסיס לשנדליר.

תחבורה

ישנו דגש על נהיגה זהירה ובטוחה לפי הכללים:

-תמרורי "האט ותן זכות קדימה" גדולים יותר מאשר המוכר לנו, והחלק האדם רחב ומסיבי יותר

- תמרורי "עצור" גדולים, ממוקמים נמוך כך שאי אפשר לפספסם, מצויינת המילה "Stop".

- מעברי חציה מודגשים באדום ובולטים ממרחק רב

- המהירות המירבית המותרת מצויירת גם על הכביש עבור הנהגים  שפספסו את התמרור

- מעל לרמזורים ישנה ספירה לאחור המראה כמה שניות נותר לשינוי צבע

מזון

בבית המלון סעדנו בוקר וערב.

ארוחת הבוקר מינימלית ומספקת צרכים בסיסיים,לוקחים לצלחת רק מה שמתכוונים לאכול.

ארוחת הערב נבחרת מראש. יש להעביר ערב לפני את ההזמנה למנה צמחונית או בשרית, בכל אחת מהן אפשרות אחת בלבד.

למשל: ארוחה בשרית יכולה להיות שניצל ואורז, וצמחונית פטריות מוקרמות וממליגה.

המלצרים יודעים כמה מנות הוזמנו מהאפשרויות הנ"ל, וזה מה שמוגש בשולחן. אם, למשל, טעו בספירה של המנות, זו תהיה בעיה כי אין רזרווה.

המחייה זולה במיוחד. מנה מבושלת מסופר שכוללת חלבון, פחמימה, קינוח ושתיה- עולה רק 11 lei, כלומר 13.2 ש"ח.

קילו בורקסים תמורת אותו מחיר. קופסאות שימורים מחירם 50% עד 66% פחות מאשר בישראל, כנ"ל מוצרי מזון בסיסיים נוספים.

אוכלי חזיר יכולים למצוא אותו בכל צורות השיווק האפשריות:

נקניקים, קציצות, בתוך חביתה, על פיצה, נתחים שלמים, בייקון, בחטיפים, סנדוויצ'ים וכו'.

אירופאים אוהבים להגדיל מנות. בדיוטי פרי בהלוך (מישראל לרומניה) ניתן להשיג ממתקים במנה אישית, למשל M&M 50 gr.

בחזור המנה הכי קטנה היתה של M&M 335 gr.... יחי ההבדל הקטן

אהבה למזון כבוש וחמוץ, אפילו במרק. אבל אפשר להסתדר עם זה.

הדבר היחיד הנורא הוא הקפה שמוביל לגסיסת פקעיות הטעם..

 רמיזות מיניות

עציצים זכר ונקבה

הגשת מנות בעיצוב חזה

עופות תקועים אחד בתחת של השני

ואגב מיניות: לפי המדריך שלנו, "מנוש" ברומנית= כפפות.

לכן אם קר לכם בידיים, תכניסו אותם למנוש זמין.

כמו בארץ

בית קפה כשר

בית כנסת

בית מרקחת

בנק לאומי

דנונה

תנובה

באר משאלות

קיורטוש

רגעים/חיבורים מרגשים

איקאה

חיקוי לאיקאה

פיתות!!

 כמו בסרטים

 דרקולה

רחובות מדהימים עם שבילים לאופניים

סנאים מסתובבים חופשי

תאי טלפון סגורים בדומה לבריטניה

 מבנים באמצע שום מקום

טברנה רומנית וצויקה

טנגו

 נוצרת בליבי כל רגע, מגיעה לארץ -

ומחליטה לעשות משהו מהפכני.

אמא הציעה ללכת יחד איתה לקורס התמודדות עם כעסים- 6 מפגשים. אני לא מגדירה את עצמי כאדם כעסן, לכן סרבתי.

ערב אחד שיעמם לי מאוד, אז הצטרפתי לשיעור השלישי רק בשביל להעביר את הזמן.

השיעור היה כל כך מעניין ומסר תכנים שדיברו אלי מאוד. המשכתי להגיע.

 לא נגעו בכעס עצמו, אלא הסבירו את שורש העניין,

נכנסו לדברים הכי עמוקים וכואבים. הגעתי להרבה תובנות, ואחד מהם הוא שכן יש בי כעס- והמון.

אני לא מרגישה אותו מפני שאין לו ביטוי כלפי חוץ. הנטייה שלי היא לבלוע ולבלוע.. ולבלוע..

ופתאום כל הדברים שמציקים לי בעצמי ובסביבה התחברו לשורש אחד.

הייתי מודעת לשורש הזה מקודם, אבל רק עכשיו אני באמת מבינה את המשמעות שלו,

ועוד יותר חשוב- יודעת מה לעשות בשביל לשפר ולתקן.

ומדובר פה כבר בהרבה מעבר לשליטה על כעסים, אלא נטו שיפור ההוויה והתחושה הקיומית.

אחת האמונות שסיגלתי לעצמי היא ששום דבר לא מגיע "במקרה".

משתדלת להתייחס לכל מאורע כמתנה מהחיים, הזדמנות ללמוד.

נפלה בחלקי זכות גדולה להיות חלק מזה..

עכשיו אני עוברת תקופה גדושת שינויים, והקורס היה הטופ.

מתנצלת שבחודשים האחרונים (שכבר הפכו לשנה האחרונה, מאז הגיוס...) לא עקבתי אחרי הבלוגים הקבועים שלי-

אך מבטיחה שלא שכחתי אתכם, והפוסטים שאני כן קוראת (לא תמיד מגיבה..) והתגובות שלכם אצלי

תמיד נרשמים בתודעה ועוזרים לי לשנות עוד כמה נקודות.

תודה לכולכם:

- על כך שאתם עוקבים לאורך זמן

- ומביעים דעתכם על דברים

- והכי חשוב= על כך שאתם אתם. 

(זה כבר מתחיל לעבוד!)

הפכתי עולמות,

שיגעתי את כל המפקדים,

חפרתי למי שרק אפשר-

בשביל שיעבירו אותי לתפקיד לא פיקודי.

אחרי כמה חודשים הצליחו להוציא אותי , ונאמר לי שאעשה בתפקיד החדש את אותו הדבר- רק בלי פיקוד.

והיום.... אני מגיעה לבסיס החדש, ומה מסתבר לי?

בואו נראה אתכם מנחשים

ומנחשים

ועדיין מנחשים

סיימתם לנחש?

בדיוק!

אני שוב מפקדת!! של כמעט אותו דבר!

אז למה? למה? למה? למה? למה להעביר אותי מקום?? למה?

צבא מטומטם.

אחרי שארגע מהבשורה ואתאקלם כמה ימים, בטח יתחילו להכנס המחשבות של

"נראה איך אפשר לתעל את התפקיד למקום טוב יותר ולצמוח ממנו" וכל הדברים האלו,

אבל עדיין לא הגעתי למקום הזה.

עכשיו רק בא לי לצרוח שהצבא שלנו מטומטם ואני ממש לא גאה להיות חלק ממנו.

ונשארו לי  עוד פאקינג 5 שנים לשרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כשביקרתי אצל רופאת הנשים לבדיקה שגרתית, רשמה בסיכום "Virgo".

בימי הביניים אישה ששמרה על בתוליה עד לחתונה זכתה בכבוד רב.

בליל הכלולות הזוג הטרי היה מציע את המיטה בסדין לבן, ולמחרת מציג בראווה מול כל הכפר את הכתם האדום המיוחל המוכיח שהאישה טהורה.

היום כבר לא מחכים לחתונה, וגיל פקיעת הבתולים הולך ויורד. היום כשבסיכום רפואי של בת 22 כתוב Virgo-

מתחילים לשאול מה לא בסדר. איך ייתכן שעד עכשיו כמעט ולא היה כלום..

ואז מפעילה דרכים יצירתיות לקריעת הקרום הסורר.

וכשלא מצליחה אחרי כמה ניסיונות שונים , מתחילה לחשוב שWhat the hell??

אני עדיין בתולה. זה כולה קרום.

או שאולי משהו באמת לא בסדר?...

הייתי רוצה שהעניין הזה לא יטריד אותי.

להוריד מעצמי את הלחץ החברתי להיות כמו כולם. לאפשר לעצמי לעשות את הדברים בקצב שלי, ולהיות שלמה עם זה.

תופסת כוס או בקבוק, מתחילה לשתות,

וכל פעם מחדש קולטת שהזרת מתרוממת לה כאילו לא בכבוד שלה לתפוס את הכלי יחד עם שאר האצבעות.....

גם הזרת שלכם סנובית?

9 שיעורי נהיגה מאחוריי, על גיר רגיל.

כל שניה צריך להעביר הילוכים (במיוחד בנסיעה עירונית עם מלא רמזורים ומעברי חצייה) ולשים ♥ לאלף ואחת דברים בו זמנית.

בא לי לעבור לאוטומט, זה הרבה יותר נוח.

מצד שני.... אם אוציא רישיון על אוטומט, אהיה מוגבלת רק אליו.

וגיר רגיל הוא הרבה יותר זול וחוסך בדלק.

מה עושים?