כשכל שיחות הטלפון מסתיימות,

נגמרו הנושאים לטיפול,

הניירת מסודרת,

הגיע סופו של יום עבודה וכל הבלאגן מאחוריי

ומניחה ראשי בספה בסלון-

רק אז מגיע השקט,

 ואיתו ...הגעגוע.

אמא הציעה ללכת יחד איתה לקורס התמודדות עם כעסים- 6 מפגשים. אני לא מגדירה את עצמי כאדם כעסן, לכן סרבתי.

ערב אחד שיעמם לי מאוד, אז הצטרפתי לשיעור השלישי רק בשביל להעביר את הזמן.

השיעור היה כל כך מעניין ומסר תכנים שדיברו אלי מאוד. המשכתי להגיע.

 לא נגעו בכעס עצמו, אלא הסבירו את שורש העניין,

נכנסו לדברים הכי עמוקים וכואבים. הגעתי להרבה תובנות, ואחד מהם הוא שכן יש בי כעס- והמון.

אני לא מרגישה אותו מפני שאין לו ביטוי כלפי חוץ. הנטייה שלי היא לבלוע ולבלוע.. ולבלוע..

ופתאום כל הדברים שמציקים לי בעצמי ובסביבה התחברו לשורש אחד.

הייתי מודעת לשורש הזה מקודם, אבל רק עכשיו אני באמת מבינה את המשמעות שלו,

ועוד יותר חשוב- יודעת מה לעשות בשביל לשפר ולתקן.

ומדובר פה כבר בהרבה מעבר לשליטה על כעסים, אלא נטו שיפור ההוויה והתחושה הקיומית.

אחת האמונות שסיגלתי לעצמי היא ששום דבר לא מגיע "במקרה".

משתדלת להתייחס לכל מאורע כמתנה מהחיים, הזדמנות ללמוד.

נפלה בחלקי זכות גדולה להיות חלק מזה..

עכשיו אני עוברת תקופה גדושת שינויים, והקורס היה הטופ.

מתנצלת שבחודשים האחרונים (שכבר הפכו לשנה האחרונה, מאז הגיוס...) לא עקבתי אחרי הבלוגים הקבועים שלי-

אך מבטיחה שלא שכחתי אתכם, והפוסטים שאני כן קוראת (לא תמיד מגיבה..) והתגובות שלכם אצלי

תמיד נרשמים בתודעה ועוזרים לי לשנות עוד כמה נקודות.

תודה לכולכם:

- על כך שאתם עוקבים לאורך זמן

- ומביעים דעתכם על דברים

- והכי חשוב= על כך שאתם אתם. 

(זה כבר מתחיל לעבוד!)

באמת שלא ידעתי...

רק עכשיו גיליתי, כי היית חייב להראות לי את הטפסים.

אני מצטערת.

מבטיחה לך שעכשיו הכל ישתנה, עכשיו כשהתגייסתי.

אני מצטערת אבא.

זה פשוט לא מגיע לך.

אתה אדם שנקלע לנסיבות הלא נכונות בזמן הלא נכון, ונשאר שם כל כך הרבה שנים בלי יכולת לברוח.

לו רק היית מספר לנו לפני כמה שבועות.. הייתי מתנהלת אחרת. הייתי עושה הכל שונה.

לו רק הייתי פחות אטומה. דווקא בפעם הראשונה בחיים שאני מאפשרת לעצמי להרפות, להשתחרר ולעצום עיניים-

זה מתנקם בי. מתנקם בנו.

ולמרות שזה לא קשור אלי באופן מלא, אני מצטערת.

אני אוהבת אותך, ומקווה בכל ליבי שיהיה לך יום אחד נחת.

הלוואי ונצא מזה במהרה.....

לעזאזל, זה כן קשור אלי.

אני מצטערת אבא, זה לא היה בכוונה.

מתהפכת לי הבטן.

למה הייתי כל כך עיוורת?!?!?

[המנויים לא קיבלו הודעה על עדכון]

כמה היה לך קשה לתת לי ללכת.

כמה סבלת כשנאלצת לראות אותי רק פעם בשבועיים, או חודש.

רק עכשיו אני מבינה... למה עשית ישר כל מה שביקשתי,

ומעבר לכך- את כל מה שלא ביקשתי, אבל ידעת שאני צריכה. או לא צריכה, ואת החלטת שאני כן.

סיפרת לי שאת נכנסת לחדר הריק ומסניפה את הכרית שהשארתי קרה.

יושבת על הספה הבודדת שלי וסופגת את האווירה, מרגישה אותי אפילו שאני לא שם.

היית שומעת עד כמה קשה לי, בכיתי המון בהתחלה, אבל את... הראית שאת חזקה, אפילו שלא היית.

בסוף השיחות שלנו היית מתבודדת ובוכה, בשביל שאף אחד לא יראה. בשביל שאני לא אדע.

רק לאחרונה סיפרת לי.

לא הבנתי את גודל המצוקה שלך, את הגעגועים.

תמכת בכל החלטה שלי, גם כשהיא לא מצאה חן בעינייך. נתת לי חופש החלטה ופעולה מלא, סמכת עלי בעיניים עצומות.

תראי לי עוד אמא שהבת שלה יכולה להתקשר אליה ולהתלהב:

"אמא!! עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי!!", ואת, בשיא הרצינות, הצעת לקנות לי פאקט.

ותראי לי עוד בת שתתקשר לאמא שלה ותגיד

 "אני שיכורה מהתחת עם האנגאובר רציני, ובקושי יכולה לעמוד ישר במקלחת כי תיכף אתעלף, מה אני עושה?".

ואת אף פעם לא כעסת. תמיד ידעת שאני אחראית, ושזה סתם בשביל הניסיון. ותמיד מפעילה שיכול דעת.

היה לך ברור שזה חד פעמי, וגם לי.

היה לך קשה להיות רחוקה ממני,

אבל אף פעם לא דרשת שאחזור- אפילו שמאוד רצית.

התעלית מעל הגחמות שלך, למעני.

זה לקח ממך הרבה כוחות.

ועכשיו, כשאת שבוע לא פה ואני לא יכולה להרים טלפון,

זה משגע אותי.

אגואיסטית שכמוני. מה כבר ביקשת? שבוע חופש?

רק עכשיו אני מבינה עד כמה היה לך קשה בלעדיי, אמא יקרה שלי.

את יודעת? בלעדי התמיכה שלך ושל אבא, לא הייתי שורדת פה.

אני אוהבת אתכם, בבקשה תחזרו בשלום.

תחזרו, אפתיע אתכם בסופ"ש עם נוכחותי בבית, אחבק אתכם, ואהיה  בסדר.

אפסיק להרגיש אבודה. אהיה שייכת.

רק עכשיו אני מבינה.

  ובאותו הקשר:

התאוריה שלי על געגוע אומרת ככה:

כל אדם מתגעגע, וזה מתבטא בשני מישורים:

- במישור בפנימי: מחשבות, רגשות, בכי, שחזור סיטואציות שחווינו יחד עם האדם שאליו מתגעגעים.

- במישור החיצוני: מדברים עם אחרים על הגעגוע. משתפים את האחר בכל החוויה הפנימית.

לפי דעתי המישור הפנימי מושפע מרמת הקירבה לאותו אדם. המודל מדגים געגועים לאדם קרוב:

בימים הראשונים הגעגוע הוא קשה ועמוק, עם הזמן יש ירידה ברמת הגעגוע, עד שישנם "פיקים" של הצפת זיכרונות ורגשות,

שבדרך כלל זה נובע בגלל משהו שמזכיר אותו. ריח, חפץ, מילה שמישהו זרק. הגעגוע הפנימי לא עובר לעולם.

אם מדובר באדם רחוק יותר, הגעגוע הולך ופוחת. וב"רחוק" הכוונה היא לא לרחוק מבחינה פיזית.

הגעגוע במישור החיצוני הולך ויורד עם הזמן.

בהתחלה מדברים הרבה על העניין, ולאט לאט מפסיקים, אפילו אם הגעגועים הם בלתי נסבלים.

הסיבה היא שלא רוצים לחפור יותר מידי על אותו נושא. כמה אפשר להקשיב למישהו שכל היום אומר שהוא מתגעגע?

זה שהוא מפסיק להגיד, לא אומר שהוא לא.

ובכל זאת, בימים שיש בהם "פיקים" חיצוניים של געגוע, ישנה הלגיטימציה להביע געגוע חיצוני,

למשל באזכרה [אם מדובר בגעגוע למת].

ישנם עוד מקרים כאלו, תחשבו לבד ..

תודה מיוחדת לKeyMan שסיפק את ההשראה לפיתוח התיאוריה והיה שותף פעיל בתהליך

עזבתי את הבית, היית בת 12. ילדה קטנה וחלשה, שנזנחה ע"י אחותה הבריאה היחידה.

נשארת בבית לבד, נאלצת לחיות בג'ונגל ריגשי יחד עם שתי אחיות חריגות. ועם הורים שלא תמיד קשובים לך, ולא בכוונה.

היית עדה להרבה משברים, ולא היה לך למי לפנות. כי הגב והמשענת שלך עזבה את הבית.

אני זוכרת שהיתה תקופה מאוד ארוכה שאפילו לא דיברת איתי בטלפון כי לא היית מסוגלת.

שלחת לי מסרים דרך ההורים.

הייתי מגיעה לסופי שבוע. בהתחלה כל שבוע, אחר כך פעם בשבועיים, ולבסוף פעם בחודש.

וכשהייתי באה, היית הכי שמחה בעולם. חשבת שנשב לראות סרטים, סתם לאכול יחד, סתם לשבת.

ואני.... הייתי עיוורת מידי בשביל לראות את הצורך הזה שלך.

יותר נכון לומר שראיתי אותו היטב, אבל הייתי כל כך מותשת נפשית, שהעדפתי פשוט לישון כל הזמן.

לישון ולראות טלויזיה. ניסית ליזום זמן איכות איתי. בדיעבד אני מבינה שנהגתי בטימטום ואנוכיות.

[אספר לך סוד:זה לא רק בגלל שהייתי עייפה, אלא גם כי פחדתי. פחדתי להתקרב אלייך, לא ידעתי איך].

הפכת לאדם סגור, שמבין שבמילא רצונותיו לא יתמלאו, אז בשביל מה בכלל לבקש?

כשמישהו הביע עניין במה שאת מרגישה, רוצה וחושבת- היה עליו לנחש, כי היית סגורה כמו בונקר, לא דיברת על דברים כאלו,

זה היה בגדר טאבו להגיד "אני רוצה", "אני כועסת", "אני עצובה".

שבוע שעבר סגרת 15. נשמה שלי, איך שהזמן עובר.

שלחתי לך חבילה בדואר. קופסה בצורת לב, בתחתית שמתי בתוך מעטפה מעוצבת משהו שרצית ממזמן,

כיסיתי הכל במלא מלא ממתקים מכל המינים, ומתחת למיכסה הלב השקוף הצמדתי ברכה שכתבתי במיוחד בשבילך.

זו היתה הפעם הראשונה שקיבלת חבילה בדואר.

זו היתה הפעם הראשונה שקיבלת ברכה לא סטנדרטית שכל מילה בה נבחרה בקפידה.

וזו היתה בפעם הראשונה שבה אמרת לי משהו שקשור ברגש- כתבת לי בSMS שכמעט בכית כשקראת את זה.

אחר כך הבנתי מאמא שאת מסרבת לאכול מהדברים עד שאבוא הביתה,

ושאת שומרת על הברכה מכל משמר ולא נותנת לאף אחד לקרוא.

נצבט לי הלב.

אתמול התקשרת אלי. התחלת מנושא חסר משמעות של "אני רוצה לעשות עגיל, איפה כדאי?",

ומהר מאוד זה גלש לשיחה כמו בין שתי חברות. כל כך התרגשתי, אחותי היקרה, אין לך מושג כמה.

אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שדיברנו ככה, וישארו לי אצבעות עודף.

אמרת לי דברים כל כך מרגשים.. התאפקתי לא לבכות.

רק עכשיו אני שמה לב שאת הופכת לאישה קטנה, ולא הייתי שם בשבילך כשהתהליך הזה קרה.

סיכמנו, בעקבות הצעה שלך, שתעשי את העגיל רק כשאחזור הביתה.

ששתינו נעשה הליקס, ואחר כך ניסע לעשות לי ראסטה [כי זכרת שרציתי], ואז נעשה "יום כיף".

ככה בדיוק אמרת, "יום כיף". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי דבר כזה ממך.

אחות יקרה, קופה קטנה שלי, מלאך/שטן קטן ושובב, אני אוהבת אותך.

מצטערת שלא הייתי שם כמו שהייתי יכולה להיות, מצטערת שתצטרכי לחכות עד 30.7 בשביל לראות אותי שוב,

אבל כשאחזור- זה יהיה לתמיד. לפחות עד שאסתדר בצבא ואתארגן עם עבודה למימון שכירת דירה [זה יקח לפחות שנה.....].

מבטיחה לנסות לפצות על הזמן האבוד,

מבטיחה להשקיע בך יותר זמן וללמוד מהטעויות שלי,

כי אני אוהבת אותך- אחותי היקרה.

ונצבט לי הלב.

אבל ארפא את הכל, עכשיו אני יודעת איך.