בתחנת הרכבת של יבנה יש רציף בודד.

מצידו האחד תיראו שטחים ירוקים, מרחבים וחופש, ומצידו השני עיר בנויה ומתועשת.

בעודני ממתינה לרכבת לתל אביב, התהפנטתי על הפרדס מימול.

כשהייתי קטנה היה לנו מול הבית פרדס דומה עם גידולי תפוזים.

יום אחד סבא לקח אותי לתוך הפרדס, שלף אולר מכיסו, והתחיל לקלף לנו כמה.

התחושה היתה מעורבת: כיף גדול מהיציאה היחידה מעולם שהיתה לי לבד עם סבא, משולב עם פחד עצום שיתפסו אותנו.

בתוך הפרדס היה מפעל לשיש, והנחתי שהם בעלי המקום. כל שניה הצצתי בשביל לוודא שלא ראו אותנו מתגנבים..

עברו שנים מאז. סבא שלי נפטר, והפרדס יחד עם המפעל הוחרבו למען הקמת שכונה. מיותר לציין שגם ילדותי חלפה כלא היתה.

הבנתי שכאשר אני:

- שותה שוקו חם

- קונה שטויות מחנויות של הכל בדולר/בשקל

- רואה סרטים מצויירים

- מתחפשת בפורים

- הולכת שבי אחרי רצונות אימפולסיביים

- אוכלת תפוחים מסוכרים (אלו שמצופים בסוכריה אדומה)

- אוכלת דייסה (ראו פוסט קודם)

- אופה עוגיות שוקולד צ'יפס

- שוכבת על אמא ומניחה ראשי על חזה (לא, לא איך שאתם חושבים..) כאילו הייתי תינוקת בת יומה

- מתלהבת וצוחקת משטויות,

למעשה קיים ניסיון לחזור לתחושות מהילדות.

כשהגעתי לחוף הים והרגשתי את קרני השמש החמימות והבלתי אופייניות לעונה,

כל מה שרציתי לעשות היה כמו בילדות כאשר נסענו לחוף בספונטניות:

לפשוט את הבגדים, להישאר עם תחתונים (ולפעמים בלעדיהם..), להיכנס למים ולא לחשוב אם מסתכלים או לא.

הבעיה היא שאחר כך הייתי גומרת במשטרה. או במיטה של מישהו.

אז במחשבה שניה.. אולי חבל שלא עשיתי את זה

היום בחדשות היתה כתבה קצרה על חלווה ואופן ייצורה (או ייצורו?...).

מעולם לא אהבתי חלווה, אך היתה תקופה של 4 חודשים שטחנתי את זה. עד ששוב חזרה הסלידה.

ופתאום.. תשוקה בלתי מוסברת קפצה לבקר את לשוני.

ולא רק לחלווה.

תמיד בארוחת הבוקר בבסיס, לצד כל המטעמים המפתים, נחה לה קערת דייסת סולת.

ותמיד חשבתי לעצמי- מי לעזאזל אוכל את העיסה??

אין לי מושג מה נחת עלי, אבל התחשק לי את הג'יפה הזו.

חיש מהר שאלתי את אמא איך להכין, ומצאתי את עצמי מול החומר הבלתי מזוהה.

טעמתי

וטעמתי

ומשום מה היה לזה טעם של מרק עוף.

ובכל זאת אכלתי..

נו, מילא, בתור אחת שבחלבון ביצה קשה מרגישה טעם של מתכת, אי אפשר לסמוך במיוחד על חוש הטעם שלי

 -

לאחר פוסט מטומטם, חייבים לאזן עם אחד איכותי, פוסט עם אמירה חברתית חשובה.

אי אפשר להתעלם מכך שהפוסטים בשבועות האחרונים הם מעט דכאוניים, בלשון המעטה.

הגיע הזמן לשבור את זה עם רשימת דברים שעושים לי כיף:

- להגיע הביתה, מתה לאכול משהו מסויים, והנה הוא מונח על הגז, מחכה רק לי

- לאכול מלאאאא ערמונים

- שוקו של ארומה. הפוך של ארומה. פאי תפוחים של ארומה. כמעט כל דבר שיש בארומה

- להכנס לחלום לבן, ולעשות בו מה שאני רוצה

- חלום אירוטי

- להרגיש סקסית

- לשמוע את רעש המספריים כשמספרים אותי

- לשים לק

- להיתפס ע"י מבול, להגיע הביתה רטובה כולי, להחליף לבגדים יבשים ולהכנס מתחת לשמיכת פוך. קצת חולני, אני יודעת

- שמיכת פוך, בלי קשר לאם נרטבתי לפני כן או לא..

- לצאת מביקורת אצל רופא השיניים, ולשמוע שהכל אחלה. אני מפחדת מרופאי שיניים.

- סרטי אקשן. וקומדיה. ואימה

- סינמה סיטי VIP

- מחמאות

- להצליח לתקן תקלות טכניות במדפסת ובפקס (קורה בצבא על בסיס יומי....................)

- השפן החמוד שלי!!!

- להופיע. ההופעה אתמול היתה ממש טובה

- שיום בצבא מסתיים. גם יום בעבודה.

- לקבל את המשכורת

- טיולים ליליים בסימטאות

- ים

- להעיז לרקוד בארועים

- להשתחרר, ולאפשר לעצמי להתבטא

- בובספוג

- שוקולד. במיוחד בקבוקוני השוקולד שמוכרים בדיוטי פרי ומלאים בפנים בסוגי אלכוהול שונים. אם מישהו טס לחו"ל, אנא ארגנו לי משלוח

- שיעור נהיגה מוצלח

- לראות את אמא מחייכת

- לקחת חופש מהצבא, סתם כי בא לי, ולצאת לטייל

- סוף שבוע של בטטיות כורסא

- לקנות את הבגד הראשון שמודדים

- סרט פיצה עם אחותי הקטנה

- לאפות קינוחים

- לשמוע שירים בReplay ולצרוח אותם בפול ווליום. הקורבן שלי היום היה 3doors down

- לצחוק על דיירי האח הגדול

- לישון מלאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. המקסימום שלי היה 14 שעות (!) כמעט רצוף

- כלבים

- כלבים

- כלבים

- כלבים

- כלבים

- פיקניק

- פיקניק עם כלבים

- לקבל הודעות למייל שרשום בצד הבלוג

יאללה,

חייבת לשנות את הפרספקטיבה שלי על החיים, ולהתחיל להינות קצת.

ולהעשיר את הרשימה.

הוא:"אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"

אני:"כן"

הוא:"הגימגום שלך הוא מילדות?"

אני:"לא פותחים את הנושא הזה".

הוא המשיך לשאול שאלות למרות התנגדותי הנחרצת, עד שלא יכולתי לשאת בזה יותר- ועזבתי את המקום במהרה, מנסה בכל כוחי לעצור את הדמעה.

איך?איך אני יכולה לספר על הדברים שקרו כשהייתי קטנה ובעקבותם נפגם שטף הדיבור?

איך אוכל לגלות שכשהייתי ביסודי לא יכולתי להוציא מילה אחת בלי להיתקע 3 פעמים בכל הברה?

ושניסיתי כל טיפול אפשרי, אפילו טיפולים הזויים במיוחד, העיקר שתהיה לי את התקווה להתרפא. ושכלום לא עזר.

אז נכון שהמצב היום טוב מבעבר, אך עדיין יש את הפחד לדבר בציבור ובפני אנשים זרים.

את ההמנעות מלהגיד מה שאני רוצה וחושבת, בשביל להוריד את הסיכוי שאתקע.

הבושה להתחיל עם בנים ולהגיב להתחלות שלהם.

ושהשטף משתפר כאשר מרגישה בטוחה בעצמי ונינוחה,

ונהרס פלאים ברגעי לחץ, מצוקה ומועקה.

הדימוי העצמי שלי מושפע מאוד מאופן הדיבור.

בסיטואציות שצפוי מראש שמידת החרדה תעלה מגדר הנורמה- אני לוקחת כדור הרגעה.

זה עזר לי לעבור, למשל, ראיון עבודה של 45 דקות אצל אנשים בכירים במיוחד- בלי גמגום כלל.

ובפעם הראשונה כשהייתי קצינה תורנית והיה צריך להעביר תדריך בפני 12 בנות סוררות- זה הציל לי ת'תחת.

אני יכולה לספוג הכל:

את זה שאחותי הבכורה עם פיגור שכלי ואוטיזם, ואת הסכיזופרניה הפרנואידית של אחותי השניה,

החוצפה המוגזמת של אחותי הקטנה, העיסקה המטומטמת שחתמתי עם הצבא, ואפילו את עודף המשקל שלי-

אבל עם הגמגום לעולם לא אשלים.

הכלא הכי איום שיש בעולם, הוא כזה שמונע ממך להתבטא. במיוחד כשעובדים עם קהל.

מוציאה את התרופה שתהיה עוד כמה דקות בתוך שריר הגלוטאוס מקסימוס בישבן.

אבקה- צריך להמיסה לפני הפעולה הלא נעימה.

מחפשת הוראות המסה על הבקבוק. במה למהול? וכמה?

לא כתוב.

מחפשת בארון התרופות את הקופסא המקורית או עלון השימוש- אינם.

האח השני והיחיד במחלקה אומר למהול ב7.5 מ"ל מים להזרקה.

נשמע לי המון, אך מקשיבה לאח הוותיק והמנוסה.

מוהלת ומכינה את כל העסק הזה, אבל כמה רגעים לפני שאני הולכת לחולה..

משהו עדיין  נראה מוזר. אין מצב שכל הכמות הזאת צריכה להכנס לתוך שריר......

מחפשת את הרופא בשביל לוודא את ההוראה, אבל הוא הלך לפרק זמן לא ידוע.

במחלקה אחרת היו שני אחים. כשראו את המזרק המוכן אמרו ביחד בפליאה:

"מה?? מהלת בכל כך הרבה נוזל? ועוד במים?!?!? מה פתאום?????"

והראו לי הוראה כתובה בענק (שלא היתה קיימת אצלי במחלקה..)  שאומרת כי יש למהול ב3.2 מ"ל לידוקאין- שזה חומר מאלחש.

התרופה הזו כואבת.

הסברתי לאח הראשון את צורת המהילה הנכונה.

כמה דקות אחר כך, האח שהסביר לי לקח אותו לחדר, סגר את הדלת, ודיבר איתו. אין לי מושג מה הלך שם.

לא יודעת מה הפריע לו יותר: שפגעתי ב"אגו הגברי" שלו, ש"הלשנתי" לקולגות אחרות, שאחות טרייה מאוד מחנכת אותו, או שאלוהים יודע מה.

היה איתי ברוגז לכמה דקות. אולי הוא עדיין כועס.

לא נעים במיוחד, אבל אני מעדיפה להזריק נכון ושהוא יכעס, מאשר ללכת אחריו "על עיוור"ולסכן את המטופלת חסרת האונים.

אחרי שהכנתי את כל הזריקות לטוסיק, התחלתי לחלק תרופות לבליעה.

כמעט והתלבלתי בין שתי מטופלות שנראות לי אותו דבר. הוא הזהיר אותי.

אז אולי לא רוצה להתנקם בי אחרי הכל, והכל פרי דמיוני?..

זה כבר לא משנה.

העיקר שנפתח תמיד 7 עיניים ונבקר את עצמנו בלי סוף.

מעבר לסכנה של שלילת הרישיון לעסוק בסיעוד, עומד מולנו בנאדם. אם אנחנו לא נגן עליו, אף אחד לא יעשה את זה!

שנת 2012 הולכת להיות השנה שלי.

אני מתכוונת להגשים את הדברים שרציתי תמיד, ולא הצלחתי. ואת הדברים שהתחלתי ב2011, וטרם הסתיימו:

* לעבור טסט ראשון (מקסימום שני..)

* להתמיד בפעילות גופנית ותזונה נכונה, ולרדת 13 קילו

* להכנס לזוגיות

* לסגור חוב

* לחסוך כסף לאוטו

* להפסיק להתלונן על הצבא ועל "מר גורלי"

היום קמתי בבוקר, הלכתי לשירותים וציחצחתי שיניים.

החלטתי שאין לי כוח לעוד יום, הודעתי למפקדת שלי שאני לוקחת חופש, וחזרתי לישון.

* להתחיל לעשות יותר דברים למען עצמי

יאללה, שיהיה בהצלחה