למרות השלב המתקדם, בכל שיעור נהיגה אני מזדהה עם בובספוג

רציתי לעבוד בשביל לרענן את הידע והמיומנויות.

בשביל לחסוך כסף.

בשביל לעשות משהו מועיל עם עצמי.

בשביל ללמוד לנהל נכון את הזמן.

שלחתי מודעה, וחזרו אלי חיש מהר. הבירוקרטיות והטירטורים לפני ההתחלה כמעט מאחוריי,

ואני אמורה להתחיל תוך שבועיים גג.

במקום לשמוח בחלקי, חווה רגרסיה- שומעת שירי רוק בקולי קולות וצורחת אותם בלי להתחשב באף אחד.

זה אומר שמשהו לא בסדר. הפחד מצא פירצה והחל לחדור עמוק לתוך מערכת העצבים.

כדאי שתלמדו כלל:

כשאומרים לך ממקום עבודה "מתי תתחיל? מחכים לך בקוצר רוח!!" זה אומר שהמצב קטסטרופלי וחייבים כוח אדם.

ובמיוחד כשנציג מהמקום מנסה לשכנע את האחראי לקחת אותך למרות מגבלת השעות, ואומר שזה יהיה במקום שני האנשים שלא יכלו להגיע.

אז נכון, מצאתי עבודה בקלות, אך מצד שני משתמעת מכך קריעת תחת רצינית של 150% משרה.

בגלל שאעבוד ערבים, לילות וסופי שבוע, אני מפחדת ש:

- התפקוד בצבא ישתבש

- אהיה עייפה כל הזמן

- לא יהיה זמן להתאושש נפשית וגופנית

- ולבסוף אקרוס

ותמיד יש את החשש שלא אעמוד בציפיות של מקום העבודה החדש.

צריכה מאוד את העבודה הזו, אבל חייבת לשמור על עצמי.

מקווה שאוכל למצוא את האיזון, כי עוגן עדיין אין לי.

המצבר הנפשי מגיע לסיומו.

דימיון מודרך לצורך הרפייה לא עוזר- הסערה הנפשית מדכאת השפעתו.

כוס היין הכהתה את החושים, אך לא מספיק.

ופתאום בא לי סיגריה. ואני בכלל לא מעשנת..

מונחות על השידה סיגריות של אמא. היא לוקחת אחת מידי פעם.

אסור להתפתות לקחת גם.

צריכה למצוא דרך בריאה בשביל להתיישר חזרה

עריכה:

רק חצי.

לא עזר,

אבל היה כיף לשם שינוי לשבור את כל החוקים