בעבר נשים היו במטבח ועם הילדים, והגברים פירנסו: חלוקת תפקידים ברורה ומוחלטת, כל אחד ידע מה מקומו.

זה לא מצא חן בעיני הנשים.הן המציאו ארגונים למען זכויות האישה, דיברו בטלויזיה, כתבו בעיתונים,

ובכל מקום אליו הלכו- דרשו שוויון זכויות. רצו לפרנס, כמו הגברים.

ומה השתנה אחרי כל המאבקים האלו?

הנשים במטבח, וגם עם הילדים, וגם מפרנסות.

יותר עבודה במקום להקל עלינו..

נ*גה השקיעה וצירפה תרשים מהעיתון:

ומה עוד השתנה מאז?

- כבר אין פרח בדייט ראשון

- הגבר לא יפתח את הדלת עבורך ויתן לך לעבור בטענת הליידיס פירסט.

ונשאלת השאלה,

אנחנו באמת רוצות שוויון?

קטשופ לבד זה.. מתוק מידי. ומגעיל.

חרדל לבד זה.. מכאיב לי בלשון. ומגעיל.

אבל ברגע שמחברים אותם ביחד- תענוג אמיתי!

ילדות לבד זה..תלותי מידי. וקשה.

בגרות לבד זה.. מעיק מידי.וקשה.

אז חיברתי אותם ביחד, ומצאתי את התשובה;

אני ילדת חרדלשופ. 

זוכרים את הרוח שיצאה לחפש את לולי?

היא צלחה תלאות רבות, לא מוותרת. חייבת למצוא את הילדה הקטנה.

בסופות רעמים, בשמש היוקדת, ביערות ובסמטאות חשוכות.

הלכה ימים ולילות,

אך כל הדרכים היו חסומות

והיא שואלת את עצמה,

"מי אני בכלל?"

לולי הקטנה עזבה את כולם, והלכה.

השאירה אחריה רוח שתמלא את מקומה.

אף אחד לא שם לב לחלופה, 

אף אחד לא חש בהעדרה.

לולי כולה לבדה.

בדרך פגשה

זאבים,

ואריות,

ושועלים,

ונחשים

וחיות מפחידות אחרות.

היא נאבקה בהם ללא חת.

זה עיכב אותה בחזרתה הביתה.

עבר יום, ושבוע, וחודש, ושנה, וכמה שנים- לולי לא חזרה .

הרוח, שבינתיים גדלה ובגרה, הבינה שהיא מתאדה לאיטה.

היא לא חזקה מספיק בלי לולי, ולולי אינה איתנה בלי הרוח.

הרוח שמעה את קריאות עזרתה הנוגות והרחוקות של לולי שגילה קפא,

ארזה את חפציה המועטים, ונסעה בעקבותיה.

הרוח לא תשוב לכאן בגפה.

המשרד שלנו הוא מאוד מאוד מאוד רציני, שעוסק בעניינים חשובים במיוחד,

ולכן קצת התקשנו לעבור לסדר היום כשבין הפקסים הרגילים,

קיבלנו את הפקס הזה:

מצחיק אותי בכל פעם מחדש...