חילזון גדול מהסוג של "בלי בית" זחל לתומו ברחוב.

חייבת לגעת.

מרימה את החיה התמימה לכאורה, מניחה על זרועי ומחכה בציפייה להתקדמות.

החילזון זוחל לאיטו, משאיר אחריו שובל ארוך של ריר קר וצהוב. ודביק.מאוד דביק.

שיפשופים מאסיביים עם סקוצ' מתחילים לקלף את העור הכאוב, אך הריר ממאן להסתלק-

בדיוק כמו תרופה כימותרפית שפוגעת בכל מטרה אפשרית לפני שהורגת את הסרטן.

בסופו של דבר אפילו הגושים העיקשים נופלים קורבן.

ולאחר מאבק קשה זה צומח עור חדש, ורדרד ורענן- ולא נותר זכר לטראומה של האיבר.

לחילזון נחשפתי במשך שנים.

ונשאלת השאלה- האם אני מוכנה לאפשר לעור להתקלף?

כשתינוק עושה יציאה בטיטול: "מי עשה קקי? מי גדול של אמא?"

כשדייר בבית אבות עושה יציאה בטיטול:"מה זה הגודל הזה??  כמה כבר אכלת??"

כשתינוק אוכל מעדן/דייסה וכולו מתלכלך:"מי חמוד של אמא? מי??"

כשדייר בבית אבות אוכל מעדן/דייסה וכולו מתלכלך:"נו באמת.... עכשיו צריך להחליף לו את כל  הבגדים!!"

כשתינוק בוכה, אמא מגיבה בחום ואהבה:"מה קרה נסיך של אמא? אתה רעב? הטיטול מלוכלך? רוצה חיבוק"?

כשדייר בבית אבות בוכה.....:"מה יש לו?! שיסתום כבר!!"

כשתינוק לא מצליח להרדם, הורה ישאר ער ביחד איתו וילטף/ישחק איתו עד שיתעייף.

כשדייר בבית אבות לא מצליח להרדם, תוקעים לו עוד כדורי שינה.

המשפט "אל תשליכני לעת זיקנה" חזק מאוד בעיניי.

כמו שההורים שלנו השקיעו בנו שנים על גבי שנים עד שהפכנו עצמאיים, חייבים לגמול להם באותו אופן. 

לא רוצה שההורים שלי יעברו את מה שאני רואה בכל משמרת..

יום רביעי.

כאבי גב איומים כל היום. זה בטוח כלום, רק תנוחות לא נכונות בכיסא במשרד.

יוצאת מהבסיס בשעות הערב המאוחרות. כל עצם ושריר בגוף כואבים. נו, מילא, זה רק בגלל הקור הנורא.

מגיעה הביתה. המזגן מחמם.

אבל קר לי.

מתכסה בשמיכה.

עדיין קר לי.

עוד שמיכה.

הייתכן שעדיין קר?!

שמיכה שלישית.

קור איימים וצמרמורות. אבל בלי חולשה, בלי כאב ראש, בלי עייפות, בלי אף סתום ונזלת.

רק קור וצמרמורות.

מודדת חום. רק ליתר ביטחון, הרי אף פעם הוא לא עולה אצלי מעל 36.5- ולא משנה מה.

הפעם...

38.0.

מתמסרת לשמיכות הנאמנות, לספה המזמינה, וצוללת בניהן שעולם שכולו שינה וחלומות.

וכאבי שרירים.

מקלחת חמה מאוד יכולה לעזור, אבל צריך להדליק דוד..

עד שהמים יתחממו, מישהו מוכן בבקשה לעשות לי מסג'?

כואב.. כל כך....