בגן חליתי באבעבועות רוח ואסור היה לי להחשף לסביבה חיצונית- בדיוק ביום שהיה לנו טיול שכל כך רציתי ללכת אליו.

היא לא יכלה לראות אותי עצובה ככה, לקחה יום חופש מהעבודה ופינקה אותי במסעדה.

ביסודי היא היתה הורה מלווה בטיול. לא לקחתי אוכל מהבית, אז היא קפצה למכולת ממול בית הספר.

ציפיתי רק ללחמניה עם משהו, אבל הופתעתי לקבל הרבה מעבר- מלא דברים טעימים שהיא תמיד ידעה שאני אוהבת.

בחטיבה הצטרפה לוועד הכיתה בשביל לקדם דברים ולשפר את פני בית הספר,

רק בשביל שיהיה לי יותר טוב.

בתיכון היתה תקופה עמוסה מאוד של מבחנים ובגרויות, הפכתי לפקעת עצבים מהלכת.

והיא.. תמיד הבינה ותמכה, אפילו כשהייתי מעצבנת. הורידה ממני מטלות בבית, העיקר שאוכל לשבת ללמוד בלי הפרעות.

בלימודי העתודה עברתי לגור בצפון. רציתי ליסוע לשם ביום שישי אחד עם אוטובוס ישיר שיוצא רק פעם אחת.

בגלל שהרציף ממש מוסתר, פיספסתי את האוטובוס. התקשרתי אליה במצב רוח ירוד במיוחד,

כי זה שיבש לי את כל התוכניות. אתם יודעים מה היא עשתה?

ביקשה ממני לחזור הביתה, הכינה כמה סירי אוכל ועשתה קניות, והסיעה אותי ספיישל לשם.

מדובר בנסיעה של 3 שעות לכיוון אחד.

היא הציעה לקנות פאקט סיגריות אחרי שסיפרתי שניסיתי לעשן (ולא המשכתי),

היא אמרה מה לעשות אחרי שהתקשרתי אליה מסטולה מאלכוהול בפעם הראשונה (והאחרונה),

היא היתה איתי כשעשו לי ביופסיה וכל כך פחדתי,

ותמיד תמיד תמיד היתה שם בשביל לתת מילה חכמה ולעזור-

ואף פעם לא ציפתה לכלום בתמורה.

היום הבאתי לה חיבוק שנקטע בפתאומיות.

התרחקה ממני במהירות והלכה לערבב סיר על הגז. היא אף פעם לא בורחת ככה.

כשהתקרבתי ראיתי דימעה בזווית העין.

אמא מתפרקת מולי, ולא נותנת לי לעזור לה. לא משתפת במה שעובר עליה, אלא מנסה להשתיק אותי עם תשובות מעורפלות.

למה היא עושה בשבילי הכל (וכשאני אומרת הכל, אני באמת מתכוונת לכך. היא תעקור את העיניים בשביל שיהיה לי טוב),

ולא נותנת לי לעשות את אותו הדבר עבורה?

בעצם אני יודעת את התשובה. הרי זו הסיבה שבגללה גם אני סובלת, אותה הסיבה שבגינה יצאתי שונה מכולם.

הסיבה שהפכה אותי לבוגרת בעל כורחי, ומונעת ממני אפשרות להתחבר לאנשים כמו שהייתי רוצה.

אז אין פלא שהיא לא מדברת על זה, במילא אין לי משהו לעשות בעניין..

גם אני לא מדברת על זה, אז איך אבקש ממנה?

בדרך כלל יצאתי בכוחות עצמי מתקופות שגדושות בתחושות שליליות, הפעם הכל גדול עלי-

נקווה שהתור שקבעתי לקב"ן יעזור. מעניין איך שיחה אצלו הולכת, זו הפעם הראשונה שלי.

אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שיש שיניים. הוא כנראה לא ראה שאמא עם תותבות.

אני לא מאמינה בו

בא לי להיסחף להתאהבות קלילה וזורמת.

להרגיש את הפרפרים בבטן,

שכרון חושים,

החיוכים,

המבטים,

הגישושים,

המחשבות,

והנגיעות.

אפשר להשיג את זה בקלות,

הCatch הוא שלמרות כל מה שעשיתי- לא הצלחתי להתגבר על הפחד מקרבה.

כנראה צריך להתמודד בכל פעם מחדש ולהתקרב בהדרגה,

מעניין מתי תהיה לי הזדמנות נוספת,

ואם אהיה מספיק אמיצה בשביל לנצל אותה...

כל אחד והאישיו שלו. אצלי זה עניין המשקל שתפס חלק נכבד במשך שנים רבות.

השינויים לא היו עקביים, אלא נכללו בתוך מעגל הקסם הבא:

עכשיו אני במגמת ירידה שמתרחשת תוך כדי הגעה לתובנות חדשות וציפייה לשבור את הגלגל ולהמציאו מחדש.

יש לי מכנס שאני מאוד אוהבת, מידה 4- האחד והיחיד שכל כך קטן וקניתי בחנות רגילה.

שאר המכנסיים שלי הם מידה 6 ואפילו 7, שנאלצתי לקנות בחנויות של נשים עבות בשר.

תקופה ארוכה שהמכנס הזה שכב לתומו בארון והתמלא אבק, כי הוא לא הצליח יותר להחזיק בירכיי המלאות,

ועכשיו...

עכשיו אפשר ללבוש אותו בגאווה!

עוד 500 גרם ואמחק מהרשימות את משקל 83.

עוד 800 גרם, ואני מגיעה למשקל שהתגייסתי איתו לפני 4 שנים.

3 קילו מעכשיו, ואגיע למשקל שלא ראיתי המווווון זמן על המאזניים.

ו-8 קילו.............. בכלל חלום!

לא רוצה אנורקסיה,

לא רוצה הרעבות או הקאות,

לא חולמת על עור ועצמות,

או ירידה מהירה במיוחד,

וגם לא רוצה להגיע למשקל 50 ומטה.

רק לראות שוב את ה-75 קילו, ולשמור עליהם מכל משמר.

מדיחה כלים, עושה את הפעולות אוטומטית מבלי לחשוב, והתודעה מתפנה להתעסק עם דברים אחרים.

המוח מפליג למחוזות נידחים, ולפתע מתחילה לזמזם שיר. בספרדית. שנים שלא שמעתי ספרדית.

מנסה להזכר בו. נכנסת לגוגל, מחפשת רמזים, ומגלה שזהו השיר:

הקשבתי, רק למוזיקה ולקול. התרגום ומשמעות השיר לא מעניינים.

תמונות מהעבר עלו כמצגת פלשבקים אחת אחרי השניה:

איך בגיל 10-11 הייתי מכורה בטירוף לערוץ ויוה, למדתי ספרדית רק בזכות הטלנובלות.

איך שטסתי לספרד עם המשפחה, והסתבר לנו שהם מתעבים אנגלית. אפשר לתקשר איתם רק בשפתם.

דיברתי עם מוכרים ועם נהגי מוניות, וחילצתי אותנו מכל מיני מצבים. רק אני יכולתי לעשות את זה, כולה ילדה בת 11.

ואיך חשבתי שאני מדהימה ואין עלי. לא עניין אותי כלום ולא ראיתי אף אחד בעיניים, הייתי בטוחה שאני הכי מהממת ביקום.

אבל לא הייתי סנובית ויהירה, אלא בדיוק להיפך- עם הרבה ענווה ואהבת הזולת.

אהבתי את עצמי ותמיד ידעתי במעמקי ליבי שיום יבוא והכל יהיה טוב יותר.

יש בקול של נטליה אוריירו בשיר הזה מין קסם מיוחד שמחזיר את התחושה

פעם חשבתי שיש

דובוני איכפת לי שחיים בשלווה, שמחה וששון על העננים
.

וגם פיית שיניים שנותנת פרס ומרגיעה אחרי ששן נופלת וסובלים מכאבים

.

ואפילו מלאך שמסתכל עלי מלמעלה ושומר שלא יאונה לי כל רע

.

ועכשיו..

הבגרות לא פסחה עלי, ואני מבינה בצער רב שהם לא קיימים.

אבל מצאתי אשליות אחרות שמדמות מציאות טובה יותר,

ושומרות על שפיותי היחסית.

יודעים מה יכול היה לשמור עלי יותר טוב?

אם לא הייתי דובון, ואם לא כל דבר היה איכפת לי..

חג שמח.

שאלו אותי מה השד הכי גדול עבורי בצבא, ומה מגן עלי מפניו.

עניתי שהשד הוא תחושה של חוסר אסרטיביות מול החיילות שלי- ועדיין לא מצאתי את המגן.

שאלו אותי מי יודע על מה שאני עוברת בתפקיד התובעני הזה- ולא היתה לי תשובה.

אף אחד לא יכול להבין, מלבד אלו שמבצעים את אותו הדבר.

ואז הבנתי שקיבלתי לתפקיד הראשון שלי בצבא משהו מאוד בודד,

ואין לי מגן.

ביקור רופא....

ניגשתי בשביל לקבל קצת ימי מנוחה בעקבות מחלה, ומיותר לציין שרצוני לא התממש.

יודעים מה קיבלתי במקום זה?

במינון של פעמיים ביום למשך שלושה ימים.

לפחות שהיו מביאים חומר טעים...

אין ספק שכאשר שומעים את המילה Cowboy,

חושבים על גבר חזק שנלחם ברשע ועושה דברים מגניבים,

למשל כמוהו:

בעברית, לעומת זאת, העניין שונה לחלוטין....

Cow Boy= ילד פרה,

ולכן התדמית שנוצרת היא כזאת:

(הבהרה: אין כוונה לפגוע ברגשותיו של אף אחד עם תמונה זו. אני שמנמנה בעצמי, אז מותר לי..)

ולסיכום...

אין ספק שאנגלית היא שפה סקסית הרבה יותר.

וגם פורטוגזית.

יש במקרה Cowboy בקהל? או Cowboy ברזילאי?

הבהרה:

בנות יקרות, אנא אל תיקחו את ההשוואה אישית.

הפוסט נכתב בהומור, בעקבות מפגש שהייתי בו.
כולן דיברו יחד בלי להקשיב לאף אחת אחרת, וככה זה היה נשמע..

מקשיבה כל היום לשיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום",

ושואלת את עצמי האם המצב חייב להיות כזה אטום.

בוחנת את חיי,

ומתחילה להרגיש ניצוץ של רעיון לשינוי בעצמותיי:

מאז שסיימתי לימודי עתודה, חזרתי לגור בבית והתגייסתי,

מרגישה שבשגרת היומיום מאסתי.

הסקתי שצריך לעזוב את הבית בשנית,

לראות יותר עולם ולרמוס את תחושת השיעמום העקשנית.

אך אבוי.. לאיפה אעבור?

הא!, יש דירות לחיילים בכל חור.

מחר אחייג למשקית ת"ש,

ועד שיתנו לי דירה אעשה מלא בלאגן ורעש.

אומנם יש לי משפחה, בית ועזרה,

אך קיימת גם סיבה מוצדקת מאוד שבגינה כנראה אהיה זכאית לדירה.

ואולי סוף סוף אכיר יותר חברים,

שיהיו שם כשצריך- ולא יתנהגו כזרים.

ויהיה לי זמן וכוח לצאת לבלות ולטייל,

כי בינתיים מרגישה כלואה בתוך אברבנאל.

ריח חריף של שינוי בכל רחבי החדר,

מקווה שיתאפשר לי לעזוב שוב את העדר.